היה זה יום תמים,
כמו כל שאר היממות.
התעופפו כמה יונים
פרצו כמה מלחמות
בערך יום שלישי, בערך צהריים
נכנס בשערי העיר
איש במגפיים.

איתו לא הביא שום מטען,
רק רגשי ומצולק
ועם כל עובר אורח רצה לחלוק את סודו
אך נתקל רק בילדים מפוחדים, ומקץ כמה רגעים
לא היה זכר גם לפנסיונרים שניסו לחשוף אליו שיניים.
וכל האזרחים בעיר שבה מוכרים ילדים לצד בועות סבון
ברחו מפני האיש במגפיים.

בצר לו, התיישב על ספסל
ציבורי, כך חשב בהתחלה. הסתבר לו שטעה,
כשהצמיח הספסל רגליים,
וברח אל עבר השקיעה.

הוא היה כה לבד,
כל כאב היה חד וכל הפסד
היה כואב שבעתיים
כפי שהעידו אצבעות הידיים.
בעיר חסרת הרחמים הוא הרגיש יותר ויותר את החיסרון בלהיות,
האיש במגפיים.

האורות נצצו, הסירנות לא חסו
על אף אדם.
לא עליו על אחת כמה וכמה.
הוא הביט במגפיו באהבה ששמורה
רק ליחסי תלות;
ולפני שראשו נחבט בגג המכונית
הוא הספיק ושאל "אבל למה?",
עז ענה לו השוטר העסוק-
"התערטלות".

הוא המשיך לבכות ולצרוח
גם כשאת השלשלאות ממנו השיל
לפחות עכשיו, מלבד המגפיים,
לבוש הוא גם במעיל.