ציון

זה די מזל שיש לי דמיון מפותח.
כשקארין נכנסה לספינה של סקוויק ותפסה אותי שם, מכרתי לה סיפור
כאילו שאני סוכן מוסד שעוקב אחרי חייזרים ומתחזה תוך כדי לנער
צנום ואפרורי... אם מישהו מאנשי יחידת שוסטר היה יודע שאחד
מהחייזרים שהם חפשו נמצא ממש מתחת לאף שלהם, הם היו מבינים מהי
אירוניה...

בכל מקרה, ביום ראשון, כמה ימים אחרי מסיבת הסילבסטר של 2008,
ברכתי את קארין בכניסתה לתחנה ברכת בוקר טוב. שיערה השחור החלק
היה מסודר בקוקו לא אופייני והיא נהמה לעברי שלום בחזרה,
עצבנית מהרגיל. המשכתי וברכתי אותה על קידומה הצפוי לדרגת רב -
פקד בזמן ששתתה קפה.

היא מלמלה משהו, אבל נראה היה כאילו לא שמעה אותי... זה היה
מוזר...

רחל ציגלר (סבתא של סבא רבא של קארין)

יצאתי במהירות מהתחנה, אין לי זמן לשטויות. כל דקה בוערת.
כשיצאתי לרחוב, פגשתי אחד מהשוטרים, הכרישי ההוא, בחור שמן
ומקריח, שכדי להסתיר את פדחתו לא מספיק הלוואה רגילה, צריך
הלוואה מהשערות בגב.

"מהההה שלומך, בוס?!'' גחך לעברי השמן, "אז מהיום תנהלי את
משטרת באר-שבע, הא?!"
הנה עוד מפגר שחושב שאני קארין, חשבתי בלבי.
"בינינו...'' התקרב אליי כממתיק סוד, "אני מאוד שמח שתתחילי
לנהל את התחנה, כי אחרי שיראו כמה את לא ראויה יתנו לי הזדמנות
לנהל הכל בעצמי..."

חייכתי אליו חיוך רחב ונקשתי באצבעותיי. בני תמותה הם יצורים
מצחיקים...

הבטתי לצדדים, שאיש לא יראה אותי ונכנסתי לסמטה...
ראיתי אותו, מכוסה במעיל גדול, רעלה על פניו, המשרת המוזר שלו
מחזיק שמשיה.
"שלום, רחל, מזמן לא התראינו..."
"שלום גם לך, אתה בטח תוהה למה זימנתי אותך..."
"כן, רק הסקרנות הביאה אותי לפה, מצדי היה עדיף לי לראות אותך
מתחת למצבת שיש, אם הדבר היה אפשרי..."
"כנ"ל, אבל שנינו יודעים שזו לא אפשרות... שמע, מנדל, אני
מנבאת שבקרוב מאד, קארין תזדקק לעזרתך, תשאר קרוב מאוד..."

חזרתי לתחנה. מלאתי אקווריום גדול במים, הכנסתי יד לכיס וזרקתי
לתוך האקווריום דג גדול, שמן.
"תגידי, קארין... ראית במקרה את כרישי?'' שאל השוטר ההוא,
נימני, בדאגה, "הוא אף פעם לא מאחר..."
"לא, לא ראיתי אותו בכלל", עניתי בחיוך רחב, מאכילה את הדג
השמן המבוהל.
יצאתי שוב מהתחנה, ממהרת בצעדיי. עוד שנייה קארין תכנס, כדאי
שאלך...

רב - פקד קארין ציגלר

זה היה בוקר יפה. לבשתי את מעיל העור שלי ונסעתי על האופנוע,
למשטרת באר-שבע.
היום יתבצעו חילופי משמרות, היום שוסטר ימונה למפכ"ל המשטרה
ואני אתחיל לנהל את התחנה...
"שלום, ציון...'' אמרתי במאור פנים כשנכנסתי, "בוקר טוב..."
"כבר אמרתי לך שלום וענית לי...'' התפלא ציון. היה לו מבט
מוזר. מוזר מהרגיל, אני מתכוונת.
"דרך אגב", לחשתי לו, "עוד כמה זמן המוסד ישאיר אותך פה...?
כי, אני מתכננת שנחנוך את השולחן של המשרד החדש שלי..."
הוא מלמל במבוכה שהוא לא יודע בדיוק כמה זמן יישאר.
יצאנו לחצר.
"שלום רב לכל עובדי משטרת באר שבע", נאם שוסטר, "לפני שבע שנים
התחלתי לעבוד פה וכבר חמש שנים אני מפקד התחנה... היום אני
עוזב את המקום בתחושת ספוק, תחושה שמלאתי את המשימות שהצבתי
לעצמי... אני פורש בידיעה שאתם בידיים טובות, כי מי שתחליף
אותי תהיה פקד קארין ציגלר, מהיום רב-פקד!!!!"
כולם מחאו כפיים.
אני זוכרת את היום בו דברנו על האפשרות שאקודם, כאילו זה היה
אתמול...

"את מבינה, קארין", חייך שוסטר חיוך אבהי באותו היום, כשהוא
מצביע על הפושעים הפצועים בחדר השני, "אני לא חושב שאוכל
להמליץ עלייך לקידום..."
"הו, אני חושבת שתוכל..."
הורדתי את הוילון על החלון שמחבר את המשרד לחדר החקירות
והדלקתי את האור.
"תגידי, יש לך סיבה למה סכנה לציבור כמוך צריכה לנהל את
התחנה?!'' שאל שוסטר בקשיחות.
פתחתי את חגורת המכנסיים שלי והפלתי אותם בשנייה על הרצפה.
"מה את עושה...?"
"אני מצטערת על כל מה שעשיתי בעבר", מלמלתי בקול ילדותי, היד
בתוך החוטיני, מלטפת את עצמי, "אבל אני בטוחה שאוכל לפצות
אותך..."
הוא היה מהופנט כשלטפתי את עצמי, נאנקת. אני שונאת להתנהג כמו
ילדה קטנה, זה לא לכבודי, אבל אני רוצה קידום ומהר...
הוא ישב שם בצד והסמיק מתחת לשפמו, אז המשכתי קצת לעסות את
עצמי שם, מתנשפת לעברו עם היד בתחתונים...
פתאום תפסתי אותו בעניבתו ומשכתי אותו לעברי, משחררת אט אט את
העניבה... פתחתי את חולצת הכפתורים שלו, חיוך של עונג התפרץ על
פרצופי כשראיתי אותו נבוך עם הכרס בחוץ. התחלתי לנשק את שפמו,
את שפתיו, פתאום לקקתי את פניו בלשוני, בצורה שהטריפה אותו, עם
שתי ידיי פתחתי את חגורת מכנסיו והפלתי אותם לרצפה. נשכבתי על
השולחן המשרדי בחולצה ותחתונים בלבד, כשלפתע אזר אומץ ונשכב
מעליי.

הוא נשען מעט על השולחן, נזהר שלא למחוץ אותי בכובד משקלו,
ופתח את כפתורי חולצתי. ראיתי שהוא מהסס מדי, אטי מדי, אז
צחקתי בפראות וקרעתי את חולצתי, משליכה אותה לפח הזבל. הוא לטף
בידיו המחוספסות את שדיי, רועד כולו, מנשק כל הר בנפרד והוריד
את תחתוניי. לפתע קם מעליי, נבוך. הוא לבש את תחתוניו ללא
מלים, דמעה קטנה נצנצה בקצה עינו.
"מה קרה?'' קמתי מהשולחן ולטפתי את כתפו.
"עזבי, נמשיך בפעם אחרת, אם בא לך...'' הסמיק.
"לא, מה קרה, תגיד לי!!!"
"הוא הפסיק לעמוד פתאום, אני לא מסוגל להעמיד אותו..."
"זה בסדר, אני אעזור לך...'' חייכתי.
הורדתי את תחתוניו והעפתי מבט בוחן. האיבר שלו היה יותר קטן
מזרת, אני לא מגזימה וישב שם רופס ואומלל.
מלאת תושייה, נעמדתי מאחוריו, נצמדת בכוח לגבו, שדיי נמחצים אל
גופו. לטפתי בידיי את בטנו ופתאום הורדתי את ידיי ולטפתי את
איברו עד שהזדקר...

"ועכשיו מספר מילים מהמחליפה שלי בתפקיד, רב-פקד קארין
ציגלר!!!!'' שאג שוסטר.
"שלום לכל השוטרים", אמרתי, "כפי שאתם יודעים, מהיום אני
מחליפה את המפכ"ל לעתיד שוסטר בתפקידו הישן... בינתיים לא
יתבצעו שינויים מרחיקי לכת במקום העבודה שלכם, חוץ מהעובדה
שרב-סמל... איך קוראים לו... סמו... כרישי, על פי החלטתי מהיום
פקד כרישי, ינהל את יחידה א'3 בתחנה... חבל שהוא לא כאן היום,
הייתי מבקשת ממנו לשאת כמה מילים... בכל מקרה, חברי היחידה
מוזמנים לחדר הישיבות..."
רחש חרישי אך בולט נשמע בין קהל השוטרים. הם די לא האמינו
כשקידמתי את כרישי, אויבי המושבע...

פתחתי את דלת חדר הישיבות, הפועלים שהזמנתי מחליפים את השלט
"יחידת שוסטר החדשה" בשלט חדש...

יחידת ציגלר המשודרגת

"בהעדרו של פקד כרישי, סמל שרשנשבסקי ינהל את הישיבה...''
פתחתי בחגיגיות, "אבל לפני שיתחיל רציתי להבטיח לכם שהיחידה
תממש את שמה החדש ותשודרג. מהיום השוטרים הותיקים יותר ייקחו
אתם למשימות כלי נשק חדישים מבעבר ויותר כספים יוקצו למימון
היחידה..."

שרשנשבסקי, הידוע בכינויו נימני, הודה לי וקם ממקומו להדריך את
היחידה.
"לפי התרשימים פה, היחידה אמורה לעבור למסגרת עבודה של חקר
נרחב יותר של התיקים המיוחדים, שלושה ימים בשבוע במקום
יומיים... אלה הבכירים יותר, יחליפו במחסן את כלי הנשק..."
הוא הוסיף לדבר ואני רק הסתכלתי עליו, חושבת בלבי שיום אחד
השוטר הצעיר הזה ינהל את התחנה.

סמל שי (נימני) שרשנשבסקי

"הם יורים מימין, תחפה עליי!!!'' פקדה עליי קארין ציגלר למחרת,
ליד הבנק שנשדד.
"המפקדת!!!!'' צעקתי, מנסה להתגבר בקולי על היריות, "אולי עדיף
שננסה להכנס אתם למשא ומתן!!!!"
"לא!!! אני לא חושבת שהם יהיו פתוחים לרעיון, בהתחשב
בנסיבות!!!'' צעקה גם היא, מרמזת על אוזנו של בן הערובה שנכרתה
והושלכה לעברנו, "אני נכנסת!!!!!"
היא רצה בין הכדורים, הרוח נושבת על פניה היפות והקשוחות, על
שיערה השחרחר, מקפצת כמעט בעליזות בתוך גשמי העופרת.
רעש מחריד פלח את אוזניי ואחריו זעקה חלושה.
"לאאאאא!!!!! קארין!!!!!!!!'' צרחתי בכל כוחי, כשראיתי אותה
שכובה על המדרכה, חולצתה ספוגה בדם, שפתיה זעות כאילו ניסתה
לומר לי משהו. בכיתי ולטפתי את שיערה.
"אל תדאגי, קארין. אני אקרא לעזרה והכל יהיה בסדר...'' אמרתי
בין הדמעות, למרות שידעתי שזה הסוף. קמתי ממקומי, פתאום לא היה
אכפת לי מכלום, רצתי לתוך הבנק, שלפתי את אקדחי ושחררתי את
הזעם שבי על החלאות שירו בה. הם מתו בתוך מספר שניות.

"תתחילו עם עירוי לוריד, דחוף!!!!'' פקד הרופא התורן כשנכנסתי
עם צוות האמבולנס שנשא את קארין המדממת על אלונקה.
"היא תהיה בסדר...?'' שאלתי, מוחה דמעה מעיני, בעודי רץ אחרי
הצוות הרפואי עם האלונקה.
"כרגע המצב קריטי מכדי למסור לך פרטים, תשאר במסדרון ואל
תפריע!!!!!'' נזף בי הרופא.

ציון

הגענו בניידת לבית החולים הכי מהיר שיכולנו. נימני כבר חכה שם,
כשנכנסנו מהר לנגב את פניו. בני אנוש כל כך טובים בהסתרת
רגשות, שזה מפחיד, יותר טובים ממני...

"אתה בסדר...? קארין בסדר...?'' שאלתי את נימני.
"היא כרגע בניתוח חירום... לא יודעים מה יקרה לה..."
"תגיד לרופאים שאם יצטרכו תרומת דם, כל משטרת באר שבע
לרשותו...'' אמר נרגש המפכ"ל שוסטר. הוא נראה מודאג והתספורת
הקלושה שלו היתה פרועה, אפילו השפם שלו נראה מוזר באותו רגע.
כל השוטרים היו שם, חוץ מכרישי, אין לי מושג מה קרה לו.
"אין לי מושג מה אני אעשה אם היא תמות...'' אמר נימני וקנח את
אפו המנוזל, "אני..."
"אני יודע", אמרתי לפתע והנחתי את ידי על ידו כמבין, "גם אני
מרגיש כלפיה ככה..."
"גם אני", פלטה בשקט יעל שוסטר, אבל למזלה איש לא שם לב.

"יש לי בשורות רעות...'' אמר הרופא חמור סבר כשיצא מחדר
הניתוח.
"היא...'' התחיל נימני את המשפט בזעזוע עמוק.
"לא, היא לא מתה, אבל סימני החיים שלה נחלשים במהירות, למרות
שניסינו כמיטב יכולתנו..."
"כאן המחלקה שמאושפזת בה קארין ציגלר...?'' שאל לפתע אדון
מבוגר ומשופם שהופיע במסדרון, רק עם שפם קטן ומסודר יותר מזה
של שוסטר.
"כן, כאן היא מאושפזת...'' אמר נימני, "מי אתה..."

יצור גיבן ומכוער למראה הופיע לפתע בעקבות הברנש ונפנפת אבק
בידיו, כשהוא מנער אבק מגלימתו של המשופם כאילו היה אלוהים.
"אני הדוד יקוב", חייך האיש המשופם חיוך אדיב וסדר את הפפיון
שלו, כמו כן את הגלימה המפוארת שהשתלשלה מאחוריו.
"סליחה...'' הערתי בחשדנות כלפי האדון שהחזיק שמשיה מוזרה מעל
ראשו, "אבל קארין מעולם לא הזכירה דוד יעקוב..."
"אני קצת הכבשה השחורה של המשפחה...'' חייך חיוך מסתורי, "בכל
אופן, באתי לתרום דם לקארין..."
"בוא אחריי...'' אמר בכובד ראש הרופא, משקיף בייאוש אל
המסדרונות הקודרים של בית החולים, "לא נותר הרבה זמן..."
חכינו מספר דקות, יושבים על הספסל במסדרון, מספר דקות שנראו
לנו כנצח. שוסטר הזיל דמעה ואמר שהוא מצונן היום.
"יש לי חדשות טובות מאוד...'' חייך הרופא כשיצא לפתע מחדרה של
קארין, "זה נס!!!! חברה שלכם כבר נכנסה לדום לב שנייה לפני
האינפוזיה והיא התאוששה ברגע שבאנו עם העירוי... היא תהיה בסדר
גמור..."

רב-פקד קארין ציגלר

הראש שלי כואב, אמרתי לעצמי.
הכל מטושטש...
לאט לאט הכל התבהר וראיתי פרצופים שנעשו ברורים יותר ויותר.
ראיתי איש בחלוק, כנראה הרופא ולידו כל החבר'ה מהמשטרה, נימני
ויעלי וציון ואפילו המפכ"ל שוסטר התפנה מהמחויבויות החדשות שלו
כדי לבקר...

"הדאגת אותנו...'' חייך מתחת לשפם.
"אבל עכשיו אנחנו כבר לא מודאגים...'' צהל ציון, "מהר מאוד
תחזרי לנבוח עלינו פקודות..."
כולם צחקו.
"האמת", חייך הרופא, "נראה לי שאת חייבת תודה לדוד יקוב שתרם
לך דם בנדיבות, התאוששת במהירות בזכותו...'' אמר והצביע
לכיוונם של שני טיפוסים בחליפות וגלימות שנכנסו לחדר, אחד מהם
גיבן ועיניו המכוערות בולטות החוצה והשני משופם.
"אני... לא מכירה שום דוד יעקוב...'' ניסיתי להתיישב במיטתי,
מסוחררת.
"זה בסדר...'' חייך במבוכה המשופם בזמן שהגיבן, כנראה משרת
שלו, סרק אותו והגיש לו שמשיה, "את עייפה וכנראה די מטושטשת...
נדבר מחר..."
"האמת, דוקטור", אמרתי פתאום, "אני חושבת שאני כבר מספיק חזקה
ללכת הביתה..."
כולם צחקו.
"לא, אני רצינית...'' התעקשתי, "זה מוזר אבל אני בכלל לא
מרגישה כאילו ירו בי... אני מרגישה חזקה מתמיד..."

הרופא ניסה לשכנע אותי, אבל כלום לא עזר. למחרת קמתי כהרגלי,
מוכנה ללכת לתחנה. הצלקות מהירי נרפאו כבר, דבר שלא נתתי עליו
את הדעת אבל היה באמת מוזר...
התנעתי את האופנוע ודהרתי בכבישי באר שבע, כשלפתע עייפות מוזרה
אחזה בי... לא הבנתי מהו מקורה, אך תחושה עתיקה מבשרת רעות
פעפעה בקרבי... חשתי רעב, אבל רעב למה???

ציון
למחרת נפגשנו כרגיל בתחנה, כולם הגיעו מלבד כרישי שעדיין נרשמה
לו היעדרות... המפכ"ל שוסטר הגיע גם הוא והסביר לנו באדיבות
שכדי לעזור לציגלר בהחלמתה, הוא חוזר לתפקידו הקודם למשך יום -
יומיים.
בשעה 9, די באיחור, נפתחה הדלת וציגלר נכנסה. הדלת נטרקה.
"היום הישיבה תדחה מעט", אמרה בזעף, "אני מרגישה רע..."
הסתכלתי על שיערה השחור והצטמררתי. ארבעה פסים אפורים, עדינים,
הופיעו בו. בצעתי בה סריקה טלפתית לבדוק אם זו המטורפת שהתחזתה
לה, אבל זו היתה היא, רק שמשהו השתנה בה...
דממה. כולם שתקו ונעצו בה מבט. יעל שוסטר, הבת של המפכ"ל, עצרה
באמצע חלוקת הקפה.
כעבור שנייה ציגלר נכנסה לחדר המנוחה וסגרה אחריה את הדלת.

סמל שי (נימני) שרשנשבסקי

הבטתי בהם, בשאר השוטרים, כשחזרו לעצמם והמשיכו לעבוד.
משהו קורה לקארין, אמרתי לעצמי.
מצד שני, חשבתי בלבי, ראיתי במו עיניי איך אתמול ניצבה אל מול
אפשרות של מוות, אז כנראה שזה זה...
פתאום ראיתי אותו נכנס, עיניו המוזרות בולטות כאילו היה
קריקטורה של שימי תבורי, כוונתי אם שימי היה גיבן מזיל ריר...
הוא חייך את חיוכו המתרפס ואמר "הכנס, אדוני"
מיד אחריו, אוחז בשמשיה, נכנס המשופם בחליפה ועניבה, הדוד של
קארין יעקוב ציגלר...
"שלום לכולכם", אמר בשקט מצמרר, מחייך חיוך רב משמעי, "באתי
לבקר את קארין, היא עסוקה...?"
"כן, היא בחדר המנוחה...'' אמרתי, משתדל להפגין קור רוח מול
הטיפוס המשונה, שלבוש בחולצת מלמלה כאילו היה רוזן ממאה אחרת.
על השולחן היה מונח ספר "אגדות רומניות עתיקות", שעמם לי אז
פתחתי וקראתי.

זה קרה לפני מאות שנים בטרנסילבניה הרחוקה, בכפר נידח. חלק
מעלילה זו אכן קרה, חלק אינו אלא כזב ובדיה, כך או כך מסופר על
רחל גרינברג, התופרת המקומית. שיערה היה שחור כפחם וארוך מאוד,
עורה החלבי היה נאה למראה וקומתה כתמר. כשהיתה תופרת, לא היה
אפילו עלם צעיר אחד בסביבה שראה אותה ולא עצר מעיסוקיו כדי
להביט בה.

והנה ביום אחד הגיע רוזן לכפר, רוזן יפה עיניים ובלורית, שמשרת
גיבן היה הולך אחריו לכל מקום. כאשר הגיע לאחת הבקתות, הבחין
ברחל, אך היא לא עשתה עליו רושם מיוחד.
"שלום לך, גבירתי, התוכלי להגיד לי כיצד אגיע לבית הכנסת
שלכם?"
התופרת הצעירה הרימה את עיניה מהחוט והמחט והוקסמה כליל.
"ומה שמך, אדוני...?"
" הרוזן מנדל ציגלר, גבירתי...'' חייך הרוזן חיוך אדיב.
התופרת הסבירה לרוזן היהודי כיצד להגיע לבית הכנסת ולבסוף
שאלה:
"תרצה אולי לבוא מחר אליי, שאתפור לך חליפה על פי
מידותיך...?"
"אשמח מאוד, גבירתי...'' חייך הרוזן והלך לו...
למחרת חזר הרוזן לבקתה של רחל, כשהמשרת הצמוד שלו אתו. רחל
התופרת רשמה את מידותיו ובקשה שיבוא גם למחרת. וכך במשך שבוע
התעכבה הכנת החליפה בתירוצים שונים ומנדל ציגלר היה בא ומשוחח
עמה.
"מה שלומך, גברת גרינברג והאם סיימת את מלאכתך...?'' שאל
באדיבות כשבא יום אחד.
"החליפה כמעט מוכנה ויש לי הפתעה נוספת עבורך..."
"אשמח מאוד להפתעה..."
"תעצום את עיניך", חייכה רחל.
"...מה?'' תמה הרוזן.
"תעשה כדבריי"
הוא עצם עיניו והופתע כשנשיקה לוהטת נחתה על שפתיו.
הוא נרתע מעט, מתרחק ממנה באדיבות.
"אני חש צער אם הבנת דבר מה שלא כהלכה, אך אדם נשוי הנני...
אני חש חיבה עמוקה אלייך, אך לא מעבר לכך..."
"כרצונך", חייכה רחל ובליבה אמרה, "נשוי... אך לא לזמן רב
לאותה אישה..."
ורחל היתה בקיאה ברזי אומנות הכישוף האפלה, אם כי עוד לא הגיעה
לדרגת חיי נצח באותם ימים. היא ישבה בלילות, הכעס על הרוזן שלא
נפל בקסמה בוער בליבה ורקחה שיקוי אהבה.
למחרת בא שוב הרוזן והיא קבלה אותו במאור פנים, כשהחליפה
המוזמנת מצפה לו, מקופלת כיאות על גבי כסא.
"שלום אדוני הרוזן", חייכה חיוך בוהק, "התרצה להתכבד בכוס
תה...?"
המשרת הגיבן שהיה טועם עבור הרוזן היה חולה באותו יום, אך
הרוזן נענה להזמנתה באדיבות. הוא לגם מהתה, בזמן שהיא העמידה
פנים כאורגת בנול והביטה בשפתיו כשפגשו את השיקוי המהביל.
הרוזן קם מהופנט ממקומו, התיישב ליד רחל והחל ללטף את ירכיה.
היא הוסיפה לארוג, כאילו מתעלמת ממנו, גם כשידה עלתה מעלה
והסירה בירית ממקומה.לפתע התיישב כשפניו מולה על ברכיה והחל
לנשק אותה. היא הוסיפה לתפור כשנישק אותה והמכונה רעשה וחוטים
נפלו כשהחל להוריד את תחתוניה ולדעת את גופה...

למחרת החל להתגרש מאשתו וכבר באותו החודש נשא את רחל גרינברג,
הלוא היא רחל ציגלר בפי כל ה..."

סיימתי לקרוא בינתיים, מציין לעצמי בחיוך שאולי יש קשר משפחתי
כלשהו בין הרוזן והתופרת...

ציון

הקשתי בדלת.
אין קול ואין עונה מתוך חדר המנוחה.
פתחתי את הדלת ונכנסתי.
היא ישבה שם, שיערה נראה אפור ומאובק והיה נדמה לי, מה שבאמת
נחשב לא הגיוני, שקמטי זקנה עדינים הופיעו מעל שפתה העליונה.
אבל זה היה כל כך בלתי מורגש שאמרתי לעצמי, לאאאאא.

היא ישבה שם, מותחת את ידיה קדימה, משמיעה רעשים מפרקי ידיה.
עיניה נראו עיפות וחסרות חיים, אבל היא עברה הרבה לאחרונה.
"אז מה, קארין ", הנחתי יד ידידותית על כתפה, " הכל בסדר...?"
דממה.
לפתע היא הישירה מבט לעברי.
"אני עייפה", אמרה בשקט, אפילו במעין לחש חד שפצע את השלווה
ששררה קודם, "ואני לא מתכוונת פיזית... החיים האלה שוחקים...
רק אתמול כדור של אקדח שחה דרכי כמו כריש צמא דם והבטתי למוות
בעיניים... אני מוקפת במוות, רואה מוות, מדברת על... אבל אתה
יודע מה?"
הבטתי לעברה במבט שואל.
"תתקרב מעט ואגלה לך סוד..."

סמל שי (נימני) שרשנשבסקי

הרמתי את עיניי מהספרים. הדוד של קארין עמד לידי, מחייך מתחת
לשפמו, בזמן שהמשרת הגיבן שלו ניקה כתמים מוזרים מצווארון
המלמלה שלו.
לפתע שמעתי רעש אדיר והדבר הבא שראיתי היה את ציון, נזרק מחדר
המנוחה.
הוא קם על רגליו מהר מאוד, מנגב את כתפו שבלטה מבעד לחולצתו
הקרועה, מדממת.
"היא נשכה אותי...'' אמר בשקט, מנקה את עצמו בתוך שניות.
הופתעתי לראות שהוא התנקה מהר אחרי ארוע כזה, הנער המוזר הזה
מדמם בחסכנות משונה.
רצנו לכיוון חדר המנוחה, שננעל לפתע. למשמע המהומה יצא גם
המפכ"ל שוסטר מחדרו, ארשת של בהלה כיסתה את פניו כשהבין שמשהו
חריג קורה פה.
הוא רץ לאחור כדי לצבור תנופה ורץ בכוח לתוך הדלת.
הדלת נשברה ונפלה כשנכנסנו פנימה. מיד בכניסה ראינו גב חשוף
לבנבן ורעמת שיער. קארין ישבה על רצפת החדר כשגבה אלינו,
עירומה. שיערה התפזר לכל עבר והתנפנף ברוח. היא העבירה את
ידיה, שהיו לבנות וחיוורות מתמיד, בעצם היא היתה כולה חיוורת,
על גופה ונאנחה, מרימה את ישבנה העגול האגסי מעל הרצפה.
על אף העובדה שהיא היתה עם הגב אלינו, ראיתי לשבריר שנייה איך
התעכבה באצבעותיה על החזה המפואר שלה.
אצבעותיה המשיכו לעסות את גופה, גולשות יותר למטה ויותר למטה,
עד שצעקה מצמררת, בראשיתית, פרצה מגרונה.
ציון היה בהלם, אבל כשהתאושש מהר לזרוק עליה מעיל, מכסה את
גופה.
היא הסתובבה לעברנו פתאום, עיניה בהירות לבנות כמו הירח, בחיוך
מרושע, כשעל סנטרה עוד נוטף הדם.
"ציון, תיגש למשרד ותוציא מארון החירום כותונת משוגעים", ציווה
שוסטר, מסווה ככל האפשר את בהלתו.

הבטתי בה, האשה היפה ביותר בעולם עבורי, הופכת לצל אדם...
יצאתי משם וחזרתי לדפדף בספר.

"ביום ההוא הלך הרוזן ציגלר לטירתו של הנסיך הטרנסילבני
הידוע, פניו קודרות והשמחה כאילו נשאבה מתוכן.
הוא הלך בצעדים כבדים בכל חדרי הטירה, המשרת בעקבותיו, כשלפתע
פתח דלת.
דמות אפלה, שעיניה עיני זקן עתיר ניסיון, יצא משם.
"אדוני הנסיך, כל עולמי הרוס", אמר במרירות, "אשתי הצמיחה לי
קרניים עם חצי כפר ואף אהבתי הגדולה אליה היא תוצאה של כישוף,
מסתבר..."

וביום ההוא, כמובן, העניק הרוזן המלכותי דרקולה חיי נצח לרוזן
יעקוב מנדל ציגלר וגם למשרתו..."

סיימתי לקרוא את הספור, צמרמורת עברה בגבי.
נכנסתי שנית לחדר המנוחה, קארין כבר נקשרה בחלוק הלבן, אבל ככה
בשביל הכיף הזיזה את הראש באיום, מרתיעה את הנוכחים בחדר,
מאיימת לנגוס בהם.

"מה קרה לכם אנשים?!'' צחקה צחוק מטורף, טיפות דם מנצנצות על
שיניה, "אתם כל כך מפחדים ממני רק בגלל שאני סוף סוף מגשימה את
מהותי האמיתית, את החיה שבי?!?! אתם חבורה עלובה, אפסים
מושתנים!!!!"
דממה שררה בחדר.

"מה אתם שותקים!!!!!'' צרחה רב-פקד ציגלר צרחה דקה ומעוררת
חלחלה, " מה את שותקת, יעל?!"
יעל הביטה בה בחרדה.
"כן יעל, הילדה הטובה של אבא, תמיד צייתנית, תמיד נחמדה!!!!
האם אביך יודע...'' אמרה בהתרסה, "שאת נמשכת לנשים... שטעמת
מהפרי האסור?!"
המפכ"ל שוסטר נעץ מבט שואל בבתו.
פתאום ראיתי אותו, ה"דוד" יעקוב, ניצב בפינת החדר, הגיבן עם
העיניים הדוחות לידו, גלימתו מתנפנפת ברוח.
"בוא אחריי", לחשתי בטון מצווה לעברו, תפסתי בשרוולו וגררתי
אותו לחדר הישיבות.
"מה..."
סגרתי את הדלת ושמתי לב שגם המשרת המעצבן נגרר אחריו.
"אני יודע מי אתה!!!!'' אמרתי בכעס לעברו.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר", חייך הדוד המזויף חיוך מיתמם.
"קראתי כרגע איזה ספר מעניין, על רוזן שקארין היא כנראה צאצאית
רחוקה שלו, רוזן שהאיור שלו שמוצמד לסיפור מזכיר מאוד
אותך!!!"
הוא חייך מתחת לשפם.
"בני האנוש", הוא דיבר כאילו לעצמו בקול רם, "מתי תפסיקו כבר
לבצע דמוניזציה לכל מי ששונה ממכם? האם אי פעם ערפד חביב כמוני
יוכל להסתובב בשקט ברחובות העיר, מבלי שאנשים מרושעים נושאי
יתדות ינסו לשפד אותו?!?!"
התקרבתי לעברו, עד כדי כך שהרחתי את נשימתו המהבילה. ריח עתיק
נישא בחדר כששיניו בלטו בתאוות דם כלפי חוץ...
"אני יודע בדיוק מה צריך לעשות", אמרתי באומץ ושלפתי יתד, "כדי
לרפא את קארין ממצבה!!!"
"תירגע...'' אמר בשלווה מופלאה הרוזן ושלף את חרבו, "עירוי הדם
בכלל לא היה שלי!!!"
ובנעיצה אלגנטית דרך הגב, שיפד את ליבו של המשרת שלו, שצרח
ועיווה את פניו (שהפיצו אדים מוזרים) עד שנמס על גבי הרצפה,
מתנדף לאיטו.
"ואתה...'' אמר לי בשקט, בטון משכנע להפליא, עיניו היוקדות
מביטות הישר בעיניי, "אתה תשכח מיד את כל מה שאתה יודע עליי,
יתרה מזאת - כשתראה את תמונתו של הרוזן בפעם הבאה, היא תראה לך
בלתי מוכרת..."
עיניי דמעו מהחום ששרר פתאום, עצמתי את עיניי בכוח אך ראשי
כאב. נרדמתי על גבי כסא שהופיע מתחתיי וכשהתעוררתי ראיתי את
פניו של הדוד יעקוב ציגלר שהעיר אותי. היה ברור לי שחלמתי חלום
כלשהו, אך התקשיתי לזכור אותו עד כה.
"אתה בסדר?'' שאל בדאגה הדוד המשופם, "כמעט התעלפת..."
"הכל בסדר... מה שלום קארין...'' אמרתי בעייפות.
"היא בסדר, החלימה ממה שתקף אותה ואיננה זוכרת דבר... מה שכן",
חייך חיוך מסתורי, "לצערי המשרת שלי התפטר, יהיה קשה למצוא לו
מחליף..."

רב-פקד קארין ציגלר

אני בסדר עכשיו. אחרי שהקדחת המסתורית שתקפה אותי עברה, חזרתי
להתנהג כהרגלי, למרות שאינני זוכרת מה קרה. כל שאר הנמושות
שעובדות אתי בתחנה עברו, כל אחד בנפרד, במשרד שלי, כדי לברר מה
שלומי. אני שונאת השתפכויות רגשניות כאלה. לנקבות האלו אין
אפילו אומץ לספר לי מה קרה בחצי שעה שנעלמה מזכרוני, כל פעם
ששאלתי הם התחמקו.

כרישי שנעדר בינתיים, נמצא למחרת בתחנה שיכור ועירום,
האקווריום בתחנה היה שבור והדג השמן החדש שהיה בו נעלם באורח
מסתורי. לפעמים מטרידה אותי השאלה מה לעזאזל כרישי עשה בו, אבל
אני מעדיפה לא לחשוב על זה. יש תעלומות שעדיף שתשארנה בלתי
פתורות...

ציון

היא יושבת ליד המראה בחללית שלה, הפוחלצים שם מקשטים כל פינה
בחללית והיא מתאפרת בסגול מזעזע ומביטה בחיות המתות מדי פעם.
מדי פעם היא מסדרת את הביריות והמחוך, כדי להבליט את מה שהטבע
הדגיש בלאו הכי.
אתם אולי קוראים לגברת הזו אניטה פללי, אבל אני מכיר אותו
מהכוכב שלי ויודע את האמת. זהו ידידי סקוויק.
"מההה שלומך?'' שאג סקוויק בקול הרגיל שלו לעברי, כשנכנסתי
לחללית שלו למחרת האירוע שקרה לקארין ציגלר. גמדי אומפה לומפה
מוזרים אך מוכרים להבהיל התרוצצו בחללית, רובים בידיהם.
הבטתי בהם והבנתי הכל.
"שלומי בסדר, אני... תגיד סקוויק, שכפלת את עצמך... לשכפולים
קטנים?"
"כן", חייך היצור, " אתה יודע איך זה, צריך גיבוי למקרה שמשהו
יקרה לי... אבל מכונת השכפולים שלי התקלקלה, אז הם יצאו
גמדים..."
"ולמה נתת להם להחזיק רובים...?'' שאלתי בסקרנות.
"אה, זה כלום", אמר בביטול סקוויק, "מסתובבים הרבה ג'וקים
מוטציות בחללית שלי, אז צריך להזהר..."
הסתובבתי מעט בחללית, כי שעמם לי, עד שהבחנתי בשולחן של
סקוויק.
"ותגיד, למה יש לך על השולחן שרטוט של בניין הכנסת..."
"אני מתכנן לשיבוטים שלי סיור חינוכי בבניין הכנסת".
"ולמה המשרד של יו"ר הכנסת מסומן באדום?"
"אה...'' שתק לרגע ומיד השיב, "פשוט אחת התחנות בסיור נמצאת
שם, זו התחנה המרכזית... אני והשיבוטים הכנו הפתעה מיוחדת
ליושב ראש הכנסת, מאווווד מיוחדת..."

יצאתי מהחללית של סקוויק, תחושת עליצות בלבי. סוף כל סוף
סקוויק די מפריך את הסטריאוטיפ המטופש של חוצנים עוינים ומוכיח
רצון כנה לשלום, בדיוק כמוני...

(ק.א.ק: מילה לנתנאל ירמיהו, במידה ולא הבחנת בכך עד עכשיו
נעניתי לבקשתך...)
http: //stage.co.il/images/captainoliviakirk.jpg