חלק ראשון

וכמו שכל יום מתחיל מאז שאני לומדת במקום ההוא, וכמו שכל יום
יתחיל עד שאני אסיים את לימודיי במקום ההוא, גם היום הזה התחיל
ככה: בקושי יצאתי מהשמיכה ובנסיעה הארוכה לשם עוד קצת נמנמתי
ובין לבין הקשבתי לתשדירי הזהירות בדרכים שאני כבר מסוגלת
לדקלם בע"פ מרוב שהם מחלחלים לי באזניים. כשהגענו לתחנה שלה
בדיוק פתחתי את העיניים וכששמתי לב לאן הגענו קיוויתי שהן
יסגרו בחזרה. אני לא מסוגלת להביט בה ואל תוך העיניים שלה מאז
שרבנו.

רבנו? איזה שטויות, אנחנו לא רבנו. אפילו היינו הכי רחוקות
מלריב. היינו כל כך רחוקות והמשכנו להתרחק בלי שום סיבה, וככה
כשלא שמנו לב, כלומר, כשאני לא שמתי לב לכל מה שבאמת קרה
והתרחק איבדנו הכל. אני איבדתי הכל. או לפחות אני זאת שנשארה
לבד משתינו.

והשאר? השאר כבר בכלל לא חשובים לי, גם אליהם אני לא מסוגלת
לפנות. עדיין אני לא מבינה איך נתתי לזה לקרות. כנראה שבאמת לא
יודעים להעריך משהו כראוי עד שמאבדים אותו. חבל. היא גם כבר לא
מסתכלת עלי, אפילו לא במבטים האלה של 'אולי ננסה?'. אפילו הם
כבר נגמרו, ואני תוהה לעצמי איך הרשתי לעצמי לוותר גם עליהם?
זה כמו לקבל הזדמנות יחידה להחזיר את הכל ולוותר עליה. זה בטח
כי אני אף פעם לא יודעת איך להגיד בדרך הנכונה ולא רק זה, אני
גם נוטה להגיד דברים בצורה נוראה ותמיד מניחה שעדיף שאני פשוט
לא אגיד כלום.

ובכן, כשהנסיעה המייגעת הזאת סוף כל סוף הסתיימה, התחילה
המסימה היותר מייגעת - יום הלימודים. כמובן שגם את המשימה הזאת
לא שרדתי בהצלחה וקיצרתי על דעתי את היום בשעתיים וחצי.

עשיתי את דרכי למקום שהיינו נוהגות להגיע אליו בסופי שבוע (אני
וההיא מהפסקה הראשונה). אהבתי את הרעיון של לנסות להחזיר את
ההרגשה שהייתה לי אז. כשהגעתי לשם כמובן שהדבר הראשון שקרה זה
שהתחרטתי. שנאתי את זה. זה לא היה אותו דבר בכלל לא. התיישבתי
בצד על הדשא וניסיתי לחשוב איך אפשר לחזור, להתנצל, לבקש
סליחה, משהו. שום רעיון לא עלה בדעתי.

את נפשי הטרודה הזיז קצת נער מקסים שמעולם לא ראיתי כאשר הוא
התיישב לידי והזיז את ידי בצורה קצת חצופה הצידה. כשהייתי
מגיעה לפה איתה, היינו כל כך מרוכזות בעצמנו, אף פעם לא הרגשתי
את האנשים האחרים, זה גם קצת הטריד אותי. רציתי לשאול אותו אם
הוא צריך משהו, אבל זה נשמע לי די תמוהה אז שוב העדפתי להשאר
בשקט. אחרי כמה דקות ארוכות שהוא ישב לידי והתנשם בכבדות הוא
שאל אותי אם אפשר לעזור לי. זה כבר היה יותר תמוה.

הודעתי לו שאני בסדר והודתי על ההצעה, הוא נאנח ונשכב על הדשא.
'טוב' חשבתי לעצמי, יותר תמוה מזה בטח כבר לא יהיה. התכוונתי
לקום וללכת, כי הדבר האחרון שהתחשק לי זה לשבת לספר לאיזה
תמהוני כמה הרבה עזרה אני באמת צרכה. אספתי את כל הדברים שלי
לתוך התיק והתרוממתי, והוא תפס אותי בקרסול, מה שגרם לי להפנות
את ראשי אליו ובהתחלה לרצות לצעוק 'מה אתה חושב שאתה עושה?'
אבל כשהבטתי אל העיניים שלו, הן נראו נוצצות מאושר ועם זאת,
מלאות בבכי ועצב. החלטתי לנסות לשאול אותו אם אפשר אולי לעזור
לו.

הוא חייך אליי וביקש ממני לשבת. התיישבתי בחזרה, נו מה עוד
יכולתי לעשות אחרי שבטוב ליבי התנדבתי לנסות לעזור? רגע אחרי
שהתיישבתי, הוא פלט בנימה סתמית שכזאת 'לא אכפת לי שתנסי'. ממש
אדיב מצידו חשבתי לעצמי והמשכתי לבהות בעיניים הנוצצות שלו
בשקט עד שהתכוונתי לשאול 'נו אז מה קרה?'.

אבל עד שהתחלתי להזיז את השפתיים שלי בשביל לדבר הוא כבר טרח
להגיד עוד משהו ושוב, בטון הסתמי ההוא. ואז הוא דיבר ודיבר
ודיבר ודיברודיבר ודיבר ואני איפשהו בין הדיבר הראשון לדיבר
השני הפסקתי להקשיב.

זה לא היה בגלל שזה לא היה מעניין, זה דווקא היה מאוד מעניין,
הוא מלמל משהו על חברים וחברה אחת שהוא במיוחד אוהב אבל
העיניים שלו המשיכו לנצנץ ולא יכולתי להקשיב, רק המשכתי להביט.
כנראה שהבטתי בו זמן די ממושך בלי להגיב לשומדבר וכנראה שזה מה
שגרם לו לדחוף אותי קצת אחורה ולהגיד בקול רם ' יוהו , הכל
בסדר איתך?'.

ניערתי את הראש ועצמתי את עיני לרגע. ' הא האמפפ... כן ,
המממ...' התחלתי קצת לגמגם. 'הכל בסדר כן . פשוט המממ... יש לך
עיניים נורא מיוחדות '.
'אז זאת סיבה לא לענות לי ?' הוא התעניין.
'המממ... נו האא... ' שוב התחלתי לגמגם. לא, ממש לא, פשוט,
איבדתי אותך איפשהו ו... לא כ"כ קלטתי את סוף דברייך' הצלחתי
לחלץ מעצמי את המשפט סוף סוף כך שהוא לא יוציא אותי עד כדי כך
לא מנומסת.
'אה' הוא צעק.
אה? הבטתי אליו במבט קצת לא מבין.
'אז תפסתי אותך חולמת בהקיץ הא?'
הנה הדרך שלי לצאת מזה בצורה קצת אנושית גם.
'כן בדיוק! ' אמרתי לו בחזרה. 'חלמתי בהקיץ'.
'אז על מה את חולמת?'. יופי, שוב מכשול .
' אני לא רוצה לספר, זה אישי מידי ' ניסיתי להשקיט את העניין.
'חלומות בהקיץ הן פנטזיות של הרגע ואין בהן שום דבר אישי מידי.
ספרי. אני חושב שאחרי שחלקתי עמך כל כך הרבה מגיע לי לדעת
לפחות על מה את חולמת בהקיץ'.

מעניין מאיפה התשובות שלו. הסטתי את מבטי מהעיניים שלו כי
חששתי שאני שוב אעלם בהן ולא אגיב.
'ובכן, כנראה שאתה צודק '.
'נו, אז על מה חלמת?'
'על גלידה ענקית עם שוקולד חם מעלייה'.
'וגלידה ענקית עם שוקולד חם זה דבר אישי מידי?'
'כן'.
'ובכל זאת הסכמת לחלוק את זה עימי?'
'עוד לא חלקתי איתך כלום מלבד המחשבה', ולמעשה גם אותה לא
חלקתי איתך כי בכלל לא חשבתי עליה, מוהא.
הוא מלמל לעצמו כמה מילים ובסוף שאל 'אז שנלך?'
שוב נראיתי מבולבלת והוא טרח להסביר את עצמו שוב בנימה הסתמית
והברורה מאליו שלו. 'לאכול גלידה ענקית עם שוקולד חם כמובן.'
הוא התרומם מהדשא והושיט לי יד, תפסתי אותה ונמשכתי למעלה גם
כן.
התחלנו ללכת יד ביד עד שהוא נעצר כדי לאמר לי :
'דרך-אגב, גם לך יש עיניים נורא מיוחדות '.