אני מסתכלת עליו ומבינה את זה בפעם הראשונה, אני רוצה להרגיש
קטנה. עד היום לא הבנתי את הילדותיות שלי במערכות יחסים. לא
הבנתי את המשיכה המוזרה הזו דווקא לבוגרים. רק עכשיו, כשאני
מסתכלת עליו, אהבת חיי לרגע זה, נופל לי האסימון. כנראה שאני
צריכה את החופש הזה להרגיש שמישהו דואג לי במקום לדאוג לכולם.
רוצה את החופש הזה להיות תמימה, לבכות אפילו שלא כואב.
בהתחלה חשבתי שזה יכול לעבוד למרות הגיל (הרי זה רק מספר לא?).
באמת שחשבתי שאם אני רק אוכל להסתכל דרך הספרות הסתמיות האלה
ולראות את העומק שלו, אני אתאהב. צדקתי. אז זהו עכשיו אני
מאוהבת. הוא קטן ממני בשנה ואני, למרות הרקורד המפואר שלי,
מאוהבת. אנחנו יושבים בחדר שלו; מיטה וחצי זרוקה על הרצפה והוא
עליה בנון-שלנטיות. אני על הכיסא האפור והכלב שלו, הפינצ'ר
העלוב הזה, מסתכל עלי בעיניים מתגרות.
בחיי כמה שאני שונאת פינצ'רים. אני שונאת איך שהם מסתובבים להם
בחדר עם הרגליים הקטנות האלה ונובחים על כל העולם. בדיוק מה
שחסר לי עכשיו, כלב צעצוע שיראה לי ת'שיניים.
אנחנו אחרי ריב אבל דוחים את הבלתי נמנע, מנסים להעלות
זיכרונות מהתקופה השקטה שלנו, נזכרים איך הכרנו בשבוע שעבר.
הוא משחק עם הקקטוס שקניתי לו בחנות החדשה שפתחו במרכז. יש
עליו פרחים קטנים אבל הוא נמשך לקוצים, נוגע בהם כמו מנסה לא
מנסה להיפגע. המזוכיזם שלו, שלי, עדיין לא מובן.
אני שומעת אנחה עייפה ומסתכלת עליו. שואלת אם אני מעייפת אותו
והוא עונה שרק בזמן האחרון. עובר לי בראש פלשבק של השבוע שלנו
אז אני שואלת אותו אם הוא רוצה להמשיך. הוא מסתכל עלי בעיניים
תמימות ושואל אם מה, לא טוב לנו?!
אני מרגישה את זה מגיע, עולה דרך החוליות בגב ישר למוח, הגילוי
הזה. לא יכולה, לא רוצה להיות הבוגרת בקשר הזה. מעבירה מבט
חטוף עליו ועל הפינצ'ר ועונה בשקט שלא. בדרך למטה השכן השרירי
שלו שולח לי חיוך מסוקס. אני מחזירה בתמימות וממשיכה הלאה.