מבוסס ע"פ מערכון קצר מאת חנוך לוין והותאם לצרכי הצגת סיום
י"ב
[חייל ונערה נכנסים לרציף. החייל לבוש מדים ונושא צ'ימידן,
הנערה לבושה שמלה קצרה ונושאת מצלמה. הם מחובקים ונראים
מאוהבים. מדי פעם שולחים מבט אוהב אחד לשני המלווה בחיוך.]
חייל: אני אוהב אותך!
נערה: אני אוהבת אותך.
[הנערה עוצרת את החייל ומבקשת לצלמו.]
חייל: לא, לא עוד פעם...
[היא מצלמת אותו עם פלאש אימתני ומסנוורת אותו. החייל משפשף את
עיניו.]
חייל: אני שונא את המצלמה... [קוטעת]
נערה: רגע, אתה מצמצת בתמונה, אני צריכה לצלם שוב!
חייל: איך את יודעת שמצמצתי... [קוטעת עם פלאש רציני, החייל
שוב משפשף את עיניו.]
נערה: אתה כל כך יפה!
חייל: את נראית לי עכשיו ככתם שחור.
נערה: מה?!
חייל: את גם יפה.
נערה: תודה תודה. אוי, אני אתגעגע אליך.
חייל: ואני אתגעגע אלייך. [שניהם חמודים עד גועל.]
[החייל ניגש לילד המוכר עיתונים.]
חייל: סלח לי ילד, אתה יודע מתי יוצאת הרכבת הבאה.
[הילד מתפקע מצחוק.]
חייל: מה כל כך מצחיק?! תקשיב ילד, יש שם מלחמה בחוץ. [האור
נסגר ונשאר רק ספוט על החייל והילד, ומעט אור על הנערה. החייל,
בעמידה הרואית, ובתנועות מוגזמות ממשיך, בזמן שהנערה מביטה בו
כגיבור]
קראו לי אז באתי. שלחו לי מכתב אז התייצבתי.
ביקשו אותי ואני כאן. אני הראשון שיצא, והאחרון
שיחזור. יש
דברים שלא תבין, ילד! אני צריך להגיע למלחמה.
והרכבת היא זו שתיקח אותי לשם...
[הילד שוב מתפקע מצחוק]
[הנערה שוב מצלמת אותו. החייל שם לב שישנו רק ספוט עליו ולא
מבין. האור נדלק והספוט נכבה]
[הילד בינתיים מתרחק מהחייל וממשיך לצחוק]
נערה: עזוב, בוא נחכה ליד הפסים.
חייל: טוב.
נערה: איך אני אסתדר בלעדיך. [שוב נחמדים עד גועל]
[הם הולכים ליד הפסים, שם הם רואים איש זקן, יושב ישיבת שומר
ומסתכל על הפסים.]
חייל: סליחה אדוני, הכל בסדר?
זקן: [מגמגם קצת, כאיש זקן] אההה?!
חייל: הכול בסדר? צריך עזרה? איבדת משהו?
זקן: אני מחכה שהרכבת של 12:00 תעבור.
חייל: [לנערה] כנראה שתבוא רכבת ב- 12:00 [מסתכל בשעון]
יופי, זה עוד 10 דקות.
נערה: [בקול עצוב] נשארו לי רק עוד 10 דקות איתך. [מתחילה
לבכות לו על הכתף, ואחר כך מנשקת אותו]
זקן: [בזמן שהם מתנשקים] אני מחכה שהרכבת תמעך לי את
המטבע.
חייל: אוי יופי, אני שמח שלאנשים בגילך יש תחביבים.
זקן: אההה?!
חייל: לא משנה.
[הזקן עושה להם את "תנועת הצבי" תוך כדי הוצאת לשון - כמו ילד
קטן, הנערה מצלמת אותו. הזקן משפשף את עיניו וממשיך לבהות
בפסים]
זקן: מה? איפה? מה הבעיה? איפה המטבע? [ממשיך לשפשף את
העיניים]
נערה: מה אני אעשה בלעדייך, אתה כל כך תחסר לי.
חייל: לא נראה לי שהמלחמה תהיה ארוכה, זה רק נגד ארבעה
צבאות הפעם, זה צריך לקחת שבוע... שבועיים...
מקסימום 18 שנה.
נערה: [קצת פחות עצובה] ואם... אם לא תחזור?!
חייל: [מנסה לנחם אותה, למרות שלא נראה שהיא צריכה] זה
בסדר, אני אחזור.
נערה: לא... ואם לא תחזור, מה אני אמורה לעשות.
חייל: [בקול הכי אלטרואיסטי] את תצטרכי להמשיך בחיים..
נערה: [בקול לקוני] טוב.
חייל: לא, באמת. אני באמת רוצה שתמשיכי חיים רגילים.
נערה: [שוב לקוני] טוב.
חייל: יופי. [מסתכל עליה] נו, את הולכת לבכות?!
נערה: אני כבר לא אבכה.
חייל: יופי, אני גם לא רוצה שתבכי כשאני אעלה לרכבת.
נערה: זה בסדר, אני לא אבכה.
חייל: אני שמח שאת לא אחת מאלה.
נערה: אה, איתי זה בסדר, אני שומרת על עצמי.
חייל: גם כשהרכבת תזוז, אני לא רוצה שתבכי.
נערה: אני לא אבכה.
חייל: מבטיחה?
נערה: מבטיחה.
חייל: שלא תבכי?
נערה: אף פעם לא.
חייל: אפילו אם...
נערה: גם אז לא.
חייל: [מופתע] מה לא?
נערה: לא אבכה.
חייל: למה לא תבכי אם...
נערה: אהה, אתה רוצה שאני אבכה?
חייל: [אלטרואיסטי] לא, אני רוצה שלא. מספיק שתזכרי אותי,
שיהיה לי תמיד מקום בליבך.
נערה: [מסתכלת הצידה, כאילו מחפשת משהו, כבר לא נראית
מעונינת] אהה... אהה...
חייל: אני מתכוון ברצינות, אני לא רוצה שתשבי כל הימים האלה
ותחכי למכתבים ממני ולא תעשי שום דבר עם החיים
שלך.
נערה: אל תדאג, אמרתי שזה בסדר.
חייל: מה בסדר?
נערה: אני לא אחכה.
חייל: למה לא תחכי?
נערה: כי אמרת לי לא לחכות.
חייל: אבל...
נערה: אתה רוצה שאני אחכה.
חייל: לא, לא... זה בסדר.
נערה: [מדברת, לא אליו] אוווף מתי הרכבת הזאת כבר באה?!
חייל: סליחה?! [טיפה נדהם]
נערה: אהה, אני לא רוצה שתאחר.
חייל: אוי, טוב. אני לא רוצה שתפסיקי לבלות עכשיו, כשאני לא
אהיה.
נערה: אה, אהה!
חייל: תמשיכי עם כל הריקודים והסרטים.
נערה: אה, אהה!
חייל: אני שמח שאת מבינה אותי.
נערה: אה, אהה!
חייל: תתקשרי אלי?
נערה: אני לא ארצה להפריע לך.
חייל: אז שאני אתקשר אלייך?
נערה: אני לא רוצה שתפריע לי.
חייל: מה?! [מופתע]
נערה: התכוונתי שתפריע למנוחת אימי.
חייל: טוב. [פאוזה] הייתי צריך לבקש מאוסקר שידאג לך.
נערה: זה בסדר, הוא כבר דואג.
חייל: מה?
נערה: כן, הוא זה שבא לאסוף אותי מפה.
חייל: באמת, איזה יופי.
נערה: כן. אחר כך אנחנו נלך לרקוד או לאיזה סרט.
חייל: יופי... יופי... [לא נשמע הכי שמח] רק אל תדאגי לי, ואל
תהיה עצובה.
נערה: כן, כן. אני כבר מרגישה יותר טוב.
חייל: אני אוהב אותך.
נערה: [בחיוך מזויף] איזה יופי.
חייל: הייתה לנו שנה נפלאה ביחד!
נערה: [שוב לא הכי מעונינת] אהה... אהה...
[פאוזה]
חייל: [כניסיון אחרון] המלחמה בטח תיגמר תוך יום-יומיים...
נערה: זה בסדר, אל תמהר.
חייל: אבל... [קוטעת]
נערה: אווף, מתי הרכבת כבר באה?!
[פאוזה ארוכה. הם עומדים אחד לי השני. לא נראים כל כך כזוג,
אין מגע, מדי פעם הוא שולח אליה מבט חטוף - מבוכה.]
מודיעין: טו-דו קנלו מודיעין. אנו מצטערים אך חל שינוי בלוח
זמני
הרכבות. הרכבת של השעה 12:00 תצא בשעה (שיעול)
וחמישה. אני חוזרת, הרכבת של השעה 12:00 תצא
בשעה
(שיעול) וחמישה.
[ממשיכים לחכות במבוכה, הנערה נראית קצרת רוח ומתה כבר ללכת.
נשמע צפצוף של אוטו]
נערה: זה בטח אוסקר. אני צריכה ללכת. [החייל מהנהן, מנסה
לנשק אותה, אך במקום זה היא נותנת לו חיבוק
חטוף]
חייל: [בתקווה אחרונה] מה עם איזה תמונה אחרונה.
נערה: [כבר בדרך החוצה] נשארו לי רק שתי תמונות, ואני רוצה
לצלם את אוסקר. [ורצה החוצה]
[החייל נשאר עומד, נראה מדוכא. פאוזה. פונה אל הזקן]
חייל: מתי נראה לך שהרכבת תעבור?
זקן: מה?!
חייל: הרכבת. מתי נראה לך שהיא תעבור פה?
זקן: אני מקווה שבקרוב.
חייל: יופי. [מראה סימני אופטימיות]
זקן: אני כבר 40 שנה מחכה שהרכבת תעבור, היא עדיין לא
מעכה לי את המטבע. היא בטח צריכה להגיע כל
רגע.
חייל: [מרחרח.] מה זה הריח הזה?
זקן: כבר ארבעים שנה לא הלכתי לשירותים. [בטון מתנצל] מה
אם הייתי מפספס ת'רכבת?
חייל: [חוסלו כל סימני האופטימיות. מסתכל בשעון. נראה קצר
רוח.]
[ילד העיתונים חוזר]
ילד: חדשות מרעישות! חדשות מרעישות! פקיד משוגע שלח צווי
התייצבות כוזבים לחיילים בכל הארץ. חדשות
מרעישות!
חדשות מרעישות! פקיד משוגע שלח צווי התייצבות
כוזבים
לחיילים בכל הארץ.
חייל: [מחזיק את פניו. חושך, ספוט עליו. ובשיא הדרמטיות עם
תנועות ידיים דרמטיות, צועק:] אוווווסקר!!!
[נכבה האור] |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.