היא לבשה שמלה לבנה כמו שלג, או אולי כמו פחם שצבעו אותו
בטמבור, זה לא ממש חשוב, אבל היה זה לבן טהור, זך... שערותיה
החומות גלשו אט-אט מטה מטה, מהשורש, לעורף, לכתף ואף מעבר,
חלקות ונעימות כמו משי, כיסו את ראשה.

מבטה היה מורכן כלפי מטה, מתוך ביישנות, לפתע היא הרימה את
מבטה אליי, מבטה התמים, הנוגע, מקנא שלווה שכזו כל פעם מחדש,
שפתיה הדקיקות חייכו, ממש כאילו בסתר, שלא יבחין איש מלבדי.
עיניה הירוקות בהקו, באור קטן של שמחה ואושר. ואז שוב, הרכינה
ראשה בעדינות, שוב, מתוך אותה בושה, חסרת הצדק בעיני.

ליבה פעם מהתרגשות, היא נעה מעט במקומה, אצבעותיה הארוכות
והרכות לפתו את שמלתה בעדינות... ההתרגשות עברה בכל גופה,
מראשה לצוואר, לכתפיים ולידיה, ולרגליה החטובות, עד לכפות
רגליה היחפות. וכולם מביטים בה, ביופייה המשכר,  אנשים רבים,
מחכים גם הם לרגע הגדול, מוכנים עם הפרחים בידיהם...

היא הייתה יכולה להיות שלי, כולה שלי ורק שלי, ביופיה, במבטיה
התמימים והשמחים, באופיה העדין והטוב, בנפשה הטהורה, היא הייתה
יכולה להיות אהובתי שלי, לולא לידה בחופה עמד גבר אחר, לבוש
חליפה שחורה, והוא החזיק בידיו את טבעת הנישואין.

מבוסס על סיפור אמיתי...