אני: אני מתגעגעת להכל כמעט.
הוא: מה זה הכל?
אני: כל מה שעברתי בחיים, חוויות וכאלה. מתגעגעת גם לעומר.
בכלל, לחברים שהיו לי ושיש לי עד עכשיו.
אני לא יודעת, אני מרגישה די מוזר, מרחפת כזאת, אני לא חושבת
שאני מטורפת, אני פשוט חושבת שהבנתי את ה"חיים".
הוא: לא, את מרגישה שאת לא נפגשת מספיק עם אנשים, וזה נכון כי
את גרה בחור.
אני: אני חושבת שבאמת הבנתי משהו על הדבר הזה הנקרא ה"חיים",
אני חושבת שדיי התבגרתי ולמדתי כמה לקחים.
הוא: מתיי בדיוק עשית את זה?
אני: אתמול/היום...
הוא: אני חושב שאני יודע על מה את מדברת.
תחושה כזאת שהמוח פתוח, שכל הדברים ברורים, שהבנת משהו שלא
הבנת אף פעם?
אני: בדיוק.
אני חושבת שעכשיו אני בעצם יודעת קצת יותר על החיים שלי ובכלל.
על איך שהעולם עובד, על כמה שחייתי באשליות.
הוא: כן. קרה לי פעמיים. ואני זוכר את הרגע בדיוק.
אני: רוצה לספר לי?

שתיקה ארוכה...

הוא: אין הרבה מה לספר. הפעם הראשונה הייתה לפני כמה שנים,
הייתי בן 12 לדעתי. ישבתי בסלון באיזה חמש בבוקר בחופש הגדול
וקראתי ספר של שרלוק הולמס. ואז, הייתה הארה. הבנתי הכל,
והבנתי בדיוק את המסר: הכל הגיוני והכל אפשרי.
אם תנתח מצב בצורה הגיונית, תבין אותו. אני זוכר את זה כאילו
זה היה אתמול, את הרעש של המאוורר, את הבגדים שלבשתי.
הפעם השנייה הייתה לפני שנה וקצת. כתבתי משהו, ופתאום הבנתי
שאני עושה את זה לא נכון. הסתכלתי על הטקסט, ואז זה פשוט הגיע.
הבנתי איך אמורים לכתוב, איך זה אמור לעבוד.
אני: ואיך אתה מרגיש עכשיו?
הוא: עכשיו? אני לא מרגיש אותה תחושה של "מוח פתוח", אבל הבנתי
את הרעיונות, אימצתי את הלקחים.
אני: אני מבינה. אני חושבת שגם לי זה קרה כבר פעם.
וכשגיליתי את זה, פחדתי מכל החפצים בחדר שלי, הם נראו לי כל כך
סתמיים ולא חשובים בכלל.
פתאום הבנתי, אני חיה וזה הכל. מה שאחליט זה מה שיהיה ומזה
פחדתי. פחדתי שלא אוכל לקחת על עצמי החלטות, פחדתי שלא אצליח
להתמודד איתן.
הוא: אז זה שונה. אני לא הרגשתי שום פחד, אלא תחושה אדירה של
הבנה וכוח.

ה'אמת היא שהרגשתי תחושה של כוח והבנה ומרוב זה פחדתי...
ואתם? גיליתם את ה"חיים" שלכם?