אחרי מאות שנות סבל ופיזור אבקת פיות לשווא, החליטה הפיה לחזור
לביתה, אל היער. במאמץ נואש, פרסה שוב את כנפייה השבריריות
והחלה מתעופפת בעקבות הכיוון המוכר של הבית. היא עברה מול
יערות עד עמוסים צמחיה ופרחים, אשר הדיפו ניחוחות משכרים
וצבעים מופלאים, לרגע אף חשבה כי מדובר בקסם. היא המשיכה בדרכה
ועברה מעל האוקיינוס, בתולות ים נופפו לעברה וציידו אותה בצדף
יפיפיה, בצורת לב ובצבע תכלת, הפיה הקטנה תלתה אותו על צווארה
והמשיכה במסעה, כאשר הגיעה ליער, שמחו הכל לראות אותה שוב, כל
חברותיה שכבר היו פיות מוסמכות, הפגינו את קסמיהם והתפארו
במעשיהם המופלאים והיא, היא רק הקשיבה חרש בעוד שליבה סוער
ומשתולל בה. היא לא יכלה לספר לאיש, היה עליה להחביא את ליבה
הקטן (שכמו שכבר הוזכר פה, היה גלוי לעיני כולם, כי ככה זה אצל
פיות) מאחורי צדף התכלת אשר הזכיר לה את ימייה החופשיים,
הרחוקים שכל כך התגעגעה אליהם.
הלילה היה ליל ירח מלא. לאחר שנתנמנם כדרכו היער, עלתה הפיה אל
ענף קטן והביטה בירח, בתוכו היה נדמה לה כי היא רואה דמות ולא
סתם דמות, הייתה זו דמות דרקון, גדול ומעט מגושם, עם כנפיים
גדולות וחזות מרשימה. בשנייה שהבינה זאת תפסה בחוזקה את הצדף
וסגרה את אגרופה סביבו, היא הידקה כל כך חזק עד שחשה כי ליבה
שלה נסדק. היא הרגישה סחרחורת איומה, ראשה הסתובב והיא החלה
לבכות רק שהפעם, הבכי שלה לא הי חרישי ועדין, היה זה בכי עמוק
וקורע לב, בכי חזק ואמיתי, מלא בכאב וסבל. בראשה עברו זכרונות
רחוקים על תקופה שלא תשוב עוד, היא נזכרה בדרקון שהכירה,
הדרקון שהיה היצור המוזר והמדהים ביותר שהכירה. אותו דרקון
שלימד אותה כל כך הרבה על מקומות רחוקים וקסומים, שסיפר לה על
מראות מדהימים, שנתן לה להרגיש הכי מיוחדת ומופלאה ולא סתם עוד
פיה, הרי בשבילו היא הייתה הפיה וכך בכתה כל הלילה ודמעותייה
יורדות כשובלי כוכבים על לחייה ונושרות על גזע העץ, טיפות
גדולות, כסופות, שמגען בגזע העף הזקן הפיחו בו חיים חדשים:
חיזקו את ענפיו והעניקו לו ברק, טוהר והתחדשות לעליו. בבוקר
התעוררה הפיה עם קרן שמש ראשונה אשר נחה עליה ברכות והעניקה לה
חמימות מתוקה. היא פקחה את עינייה וראתה מולה עין גדולה, צהובה
אשר בוהה בה, מרוב בהלה התרוממה מהר באוויר בניסיון לברוח
ופתאום, ראתה כי אותה עין הייתה שייכת לדרקון, ליבה הקטן החל
להלום בחוזקה והיא חשה כי פרפרים, אלפי פרפרים מתעופפים לה בעת
ההיא בבטן. היא שמחה כל כך והתקרבה אליו כדי לנשק אותו, אך הוא
התרומם וסובב את פניו אל עבר הצד השני. המומה ומבולבלת התיישבה
הפיה על גזע העץ והחלה משחקת בעצבנות יתרה בתליון הצדף שענדה
על צווארה. "שמעתי אותך בלילה" אמר הדרקון וקולו קר ומרוחק,
"את צריכה משהו?" הוסיף. "אני צריכה אותך" לחשה הפיה בקול חנוק
ועיניים מלאות דמעות. הסתכל עליה הדרקון ואמר: "אני מצטער, אך
לא אוכל לעזור לך, לפני מאות שנים, אהבתי אותך אהבה עזה ואת,
את היית בשלך, נעלמת יום אחד והשארת אותי המום וכואב עם פרח
לבן, במשך שנים שמרתי אותו, חיכיתי ליום בו תחזרי, את רוב
שנותיי ביזבזתי במחשבות מטופשות אולי יום אחד תגיעי ותאמרי לי
כי גם את מרגישה כמוני, אך לשווא, את לא הגעת והפרח רק הלך
ונבל. יום אחד היא הופיעה, היא הייתה כמוני, דרקונית חמודה,
בדיוק כמו שאני אוהב והיא לא הייתה צריכה בכלל להתלבט, היא
ידעה שהקשר ביננו יפרח ולכן הסכימה לחיות איתי, ואני מצידי לא
יכולתי לחכות לפיה שכלל לא ידעתי אם היא מרגישה אליי משהו".
לאחר שסיים הרגישה כי היא כבר לא יכולה לשאת עוד, במאמץ אילאי,
מלווה בכאבים, פרסה את כנפיה והחל בורחת, רחוק רחוק ככל שיכלה,
היא הייתה עייפה, מותשת ומדוכאת עד מאוד, עינייה חדלו מלהאיר,
כנפייה שהיו מקסימות (שבריריות עם אבקת פיות בקצוות) נראו כעת
דהויות ומחוקות אך היא המשיכה במסעה האחרון בחיפושה אחר מקום
טוב יותר, היא הרגישה מרוחקת, לא שייכת, אבודה ומאוכזבת
מהחיים, מאחוריה יכלה לשמוע את משק כנפיו של הדרקון אך לא
הסתובבה לראותו, פתאום בשנייה אחת, צנחה הפיה מטה מטה כלפי
האדמה. גופה הקטן נישא כנוצה ברוח הבוקר העדינה וכאשר נגע גופה
באדמה היה הבזק אור משונה יחד עם המון אבקת פיות שהייתה
באוויר, היה זה מחזה מדהים, מאוד צבעוני, קסום ומופלא.
כשהגיע הדרקון למקום, הוא חיפש את הפיה שלו, אך לשווא, בתוך
ערימת אבקת הפיות היה מונח תליון הצדף התכול, אשר נשאר זיכרון
אחרון לאהבתו האמיתית הראשונה.
אז אם יוצא לכם פעם לראות דרקון עם עיניים צהובות, קצת גדול
ומגושם שעונד צדף בצבע תכתל על צווארו, תכייחו אליו בשקט
ותלחשו באוזנו שהפייה שלו, שמחה עכשיו.