גדלתי, החכמתי, התבגרתי מאוד,
כבר לא חיה בעולם של חלומות, אגדות ופיות,
כבר לא באשליה שמתישהו יגמרו המלחמות,
כבר לא מאמינה שיגיע שלב שבו יפסיקו לזרום הדמעות.
כולי מציאותית, עם עיניים פקוחות לרווחה,
רואה איך העולם זועק לצדק ואיך האדמה בוכה.
לא מתכחשת למוות, לא מתרצת כאב,
לומדת לאסוף את הרסיסים בכל פעם שנשבר לי הלב.
כבר לא מאמינה בכוחה של אהבה, מרחמת על מי שאוהב,
מאמינה שאהבה היא לא מתנה, אהבה היא בעצם אויב.
תמיד האמנתי שבסוף יהיה טוב,
אבל זה לא יכול להיות כי המוות זה הסוף.
תמיד הזדהיתי עם אלה שאיבדו אדם יקר, שמתגעגעים למת,
אבל רק כשזה קרה לי, למדתי להזדהות באמת.
אין כלום שבשבילו באמת שווה לחיות,
אנחנו סתם מחפשים לכל דבר רע סיבות.
ממצב שכזה, אי אפשר לתקן ת'עולם,
יש יותר מדי רוע בין בני האדם.
זה אנחנו אלה שהפכנו את העולם לזין,
האישה שהתפתתה לנחש, הבל שנרצח בידי קין.
מאז שניתנו החיים עלי אדמות,
במקום להעריך ולשמור, רק הרסנו עוד.
ולמרות שאני מאמינה שהחיים והמוות בידי אלוהים,
אני בכלל לא מתפלאה למה אנשים מתאבדים.
למה צריך לחיות ולסבול,
כשיש לך יכולת לקום ולברוח מהכל?!
נכון שבכל דבר יש גם טוב וגם רע,
אבל הרע משום מה הרבה יותר חזק ונורא.
איפה הסיפורים שגדלתי עליהם? הנסיכים והפיות?
למה גם אנחנו לא חיים בעולם של אגדות?
כמו בשלגייה ושבעת הגמדים,
אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, ללא תנאים.
כמו ביפייפיה הנרדמת, שבו הנסיך
מציל את היפייפיה שהוא אוהב ומעריך.
כמו בכיפה אדומה, שמגיעים ציידים,
שחותכים ת'זאב ואת הסבתא מצילים.
רוצה שהחיים יתחילו ב"היה היה פעם"
ויגמרו ב"אושר ועושר עד עצם היום הזה"
רוצה חיים בלי תפוח רקוב ובלי שום זאב.
רוצה להיות הילדה הקטנה והתמימה,
שמאמינה בסיפורים על שלום ואהבה כנה.
להאמין שכשאני אגדל כבר לא יהיה צבא,
להאמין בסנטה קלאוס
ובעכברים שאוהבים שיניים ולא גבינה.
לא רוצה לגדול, להחכים, להתבגר...
לדעת שהאכילו אותי בשקרים ושגם אני אאלץ לשקר.
רוצה לחזור לילדות, בה לא הייתי מודעת,
לאותו רצח של קין ולאותו תפוח מעץ הדעת.
התפוח אומנם נתן לנו חכמה אך העיף אותנו מגן עדן,
למה אנחנו לא יכולים לנישאר במקום הכי בטוח - בבטן?
ברחם של אמא, בו היינו מוגנים,
9 חודשים קרוב-רחוק מהחיים האמיתיים.
ומהרגע שאנו יוצאים לאוויר העולם,
אנחנו נושמים ת'אוויר המזוהם של בני האדם.
אז עכשיו, כשאני נושמת מספיק זמן אוויר מזוהם,
כשאני מבינה עד כמה העולם הזה ערמומי ומתוחכם,
כשכבר גדלתי, החכמתי, התבגרתי מאוד,
למען האמת, עמוק בפנים, אני עדיין מאמינה באגדות!  =)