ליוד היה חלום שחזר על עצמו לפחות פעם בחודש, מזה חודשים רבים.
היה זה לילה בפארק הלאומי ברמת-גן ויוד שוטט על גבעות הדשא.
להפתעתו, היה הפארק הומה אדם, ולא סתם הומה, אלא הומה שמח:
משפחות צוהלות, ילדים מתרוצצים, מנגלים נדלקים, כלבים נובחים,
והכל מואר בזרקורים מסנוורים.
לאחר זמן-מה הרגיש יוד מחנק בלב ההמולה וביקש לעצמו פינה שקטה,
הרחק מההמון.
הוא המשיך ללכת דקות רבות עד שהגיע לקרחת דשא רחבת-ידיים, ריקה
וחשוכה.
יוד התמלא חדווה. רגליו הובילו אותו למרתף. במדרגות רבות ירד
אל מה שנראה כבית-קולנוע תת-קרקעי. הוא עמד ליד הקופות הריקות
מאדם עד ששמע צעדים מאחוריו.
סובב את ראשו וראה את האישה היפה בעולם. היא חלפה על פניו,
מחייכת קלות ונכנסה לשירותים הציבוריים, שיוד רק עתה שם לב
לקיומם. כאשר הלך אחריה הבחין כי קרסולה עקום מעט, דבר שגרם לה
לצליעה קלה.
כבמטה קסם נכנס אחריה וסגר עצמו באחד מעשרות התאים. רק היא
והוא שהו באולם השירותים.
בעודו ספון בתאו, הציץ יוד אל מתחת לדלתו כדי לראות מתי
מסתיימת מלאכת הטבע של היפה הצולעת.
כאשר ראה את רגליה מסתובבות על צירן ושמע את שאון ריקון האסלה,
יצא אף הוא מתאו במהירות אך בעתה אחזה בו: היא נעלמה. נעלמה
לעד, והדבר הכאיב לו עד שמצא עצמו בעיניים פקוחות במיטתו, כואב
ומוחמץ.

יוד עבד בבנק. עבודה שהעניקה לו בטחון כלכלי, משכורת קבועה,
תנאים סוציאליים מופלגים ושעמום אינסופי. היו באמתחתו חמש
חותמות מסוגים שונים, עבור מסמכים שונים, ובקרוב יהפוך גם
למורשה חתימה.
למעט בעיה קלה של סחרחורת כאשר הופקדו אצלו צ'קים של בנק
פועלים, אלו עם המעגלים האינסופיים הכמעט בלתי נראים שהזכירו
לו את סדרת נעוריו "מנהרת הזמן", לא היו לו כל תלונות. החיים
היו פשוט חיים.
שלוש פעמים בשבוע הלך ברגל מהעבודה לבית הקפה החביב עליו ברחוב
רש"י. בתי קפה חביבים עליו היו אלו שבהם הכיר את הבעלים. כך חש
נוח לשבת שעות, לקשקש מעט. להיות לבד אבל לא לגמרי.
גם נשים לא ממש חסרו בחייו של יוד. הוא ידע נשים רבות, במקומות
שונים ומסוגים שונים. אבל תמיד מצא עצמו בסוף חוזר לביתו
בתחושת הקלה כאשר עזב אותן.
לאנשים שונים יש תחביבים שונים. ליוד היה תחביב קצת יוצא דופן:
מקריות. הוא אהב מקריות, חי על-פיה, העריץ אותה, סגד לה. אפשר
לומר כי יוד ממש חיפש את המקריות, למרות שתמיד טען כי חיפוש
המקריות הוא מעשה פרדוקסלי להחריד. אבל המשיך לחפש.
המקריות שלטה בחייו, והוא נתן לה לעשות בו כרצונה, להוביל אותו
אל מחוזות מרתקים. הוא פשוט התמסר לה באופן מוחלט.

ביום שישי, בשלהי אוגוסט, הוזמן למסיבה שנערכה לכבוד מישהו
שכלל לא הכיר. ליוד, שלא ממש מצא את עצמו במסיבות מעין אלו, לא
היה דבר אחר לעשותו והוא הסכים.
תוך כדי פטפוט לא מחייב במרפסתו של בעל המסיבה, נפלו עיניו על
אישה. לא סתם אישה אלא האישה היפה שראה מימיו. היא לא היתה יפה
רק במובן הקלאסי של המילה, אלא יפה שנוצרה במיוחד עבורו...
משהו בעיניה, בחיוכה, במחוות הגוף שלה, בתנועה הנעימה שלה בעת
שרקדה עם חברתה גרמו לו לתחושה עזה שלא ידע להגדירה. הוא רק
ידע שתחושה זו היתה חדשה לו לחלוטין.
רק היא היתה שם בשבילו, כאילו הפכו כל האנשים שרקדו בינו לבינה
לשקופים.
נדמה היה שאפילו המוסיקה נחלשה למינימום.
יוד ידע שהיפה הזו צריכה להיות שלו, אך הוא גם ידע שהוא לא
יעשה דבר בנידון, אחז אותו שיתוק.  
לאחר שיצא מהמסיבה, נכנס למכוניתו וברגע שעזב את האזור, ידע כי
אבדה לו לנצח. הידיעה הזו גרמה לו לכאב פיזי עמום שליוה אותו
בשבועות הבאים, בכל פעם שנזכר בה.
הוא ידע בוודאות שהחמיץ את אהבת חייו, את מה שחיפש כל השנים.
שבועות וחודשים חלפו והזיכרון נעשה עמום, כדרכם של מאורעות
שאין בנו  הכוח לשחזרם, מפאת הכאב שהם גורמים לנו. עד ששיכחה
כמעט מלאה השתלטה על דמותה.

לאחר מספר חודשים, בלילה חורפי במיוחד, ישב יוד בביתו וגלש
בעולם הוירטואלי. נכנס לאחד מחדרי הצ'ט וחיפש סמול טוק נעים
להפיג את השעמום. השם "ל" צד את ליבו והשיחה ביניהם קלחה.
30 דקות שיחה גרמו לו להבין כי את האישה הזו הוא חייב להכיר,
ומיד. משהו בה שבה אותו.
הוא אמר לה בואי ניפגש עוד עשרים דקות בבית קפה, והיא,
להפתעתה, הסכימה.
קצת לפני חצות הם נפגשו. היתה זו היפה בנשים.
היא לא זכרה אותו כלל. הוא, מצידו, תיאר לה בהתלהבות של ילד מה
היא לבשה, עם מי רקדה ומה שתתה באתנחתאות בין ריקוד לריקוד.
הזיכרון שטף אותו שוב, הוא לא רק זכר את הסיטואציה, הוא חוה
אותה מחדש.
כל מנגנוני ההסוואה של הפגישה הראשונה (השניה, בעצם) קרסו: יוד
תיאר לה כמה נמשך אליה באותו ערב, וכיצד ידע שהיא תהיה שלו.
ל' הקשיבה בחיוך. היא הוקסמה.
למחרת נפגשו שוב. לאחר שבוע ידעו כי נועדו זה לזו.
יוד היה המאושר באדם. לא היו אלו רגעי אושר שחולפים דרכנו מדי
זמן-מה ללא כל התראה מוקדמת וחולפים כלעומת שבאו, אלא אושר
קבוע, שורשי, מוצק.
בכל פעם שנגע בה, הביט בה, הריח אותה, היתה זו כאילו הפעם
הראשונה. והוא ידע כי עד סוף חייהם תהיה זו הפעם הראשונה.
יוד לא יכול היה להוריד ממנה את ידיו, כל הזמן רצה לחוש בה.
היא צחקה על מנהגו זה וקראה לו "התמנון שלי".
בימים שלא נפגשו אהבו ל' ויוד לחזור ולפטפט בצ'ט שהפגיש אותם
שוב. הם נהנו מכך לא רק בשל העובדה שזהו מעין שחזור שיחתם
הראשונה, אלא הדבר הוסיף נופך נוסף למערכת היחסים.
בצ'ט היה אפשר לומר דברים שלא תמיד קל לומר להגיד ביומיום.
צורת התקשורת השונה הזו יצרה מסרים שונים. "המדיום הוא המסר"
אהב לדקלם לה...
הם נהגו להתבדח ולכנות שיחות אלו "תרפיה זוגית באמצעות
הטכנולוגיה", ואולי יום אחד יכתבו על כך מאמר במגזין
פסיכולוגי.
לאחר חודשיים היא התקשרה ואמרה "אנחנו צריכים לדבר. אני לא
אוהבת אותך יותר".
כך, חד וחלק.
ישנם ביטויים וקלישאות שאנו משתמשים בהם כל חיינו מבלי לחשוב.
נאמרים באופן אוטומטי, כמעט כרפלקס, עד שאנו שוכחים את
משמעותם. כמו תמונה שתלויה בביתנו שנים רבות ואין רואים אותה
כלל. יוד, בפעם הראשונה בחייו, הבין את הביטוי "כרעם ביום
בהיר".
הוא סגר את הטלפון ונזכר בסיטואציה לא חשובה, אך היא לא הרפתה
ממנו:
שבועיים קודם לכן ישבו יחד וראו טלוויזיה בסלון. הטלפון צלצל
והיא קמה ורצה במהירות לעברו. תוך כדי ריצה, התעקם קרסולה היא
כמעט השתטחה על הרצפה. ברגע האחרון החזירה לעצמה את שיווי
משקלה, גיחכה, והמשיכה במרוצתה.
מרגע שהחלה את נפילתה ועד שהתעשתה והמשיכה חלף שבריר שניה, אך
עבור יוד הזמן כמעט פסק מלכת. הוא ראה רק את הקרסול המתעקם
כבהילוך איטי בסרט. הוא היה מוקסם ומבועת ממה שראה ולא יכול
היה להסיר את עיניו.
כעת, בשעה שהניח את שפופרת הטלפון על כנה, חזר אליו המראה והוא
שיחזר אותו במשך דקות רבות בערגה.
יוד ידע כי זו הפעם השניה שהיא אובדת לו לנצח...
השבועות הבאים היו השבועות הרעים ביותר שידע יוד מעולם. בלילות
הוא שוטט ברחובות ובימים גרר עצמו בקושי אל הבנק. לפתע כל
הנשים נראו לו מכוערות, טיפשות, רעות. החיים עצמם נראו לו
מכוערים, טיפשים ורעים.
רק את ל' רצה אבל גם ידע שאין לו סיכוי. הוא היה מוכן לעשות
הכל כדי להחזירה אליו אבל גם ידע ששום דבר לא יהיה מספיק.
כל מקום בעיר הזכיר לו אותה: הנה פה בכיכר נפגשו בפעם הראשונה
בדרך לבית הקפה, ושם בגן הציבורי הקטן ליד המקלט היתה הנשיקה
הראשונה, ובחנות ההיא חיפשו לו מכנסיים חדשים, ול', בפטרונות
שבאופן מפתיע נעמה לו, קבעה מה בדיוק הולם אותו ומה לא.
בכל פעם שעבר ליד מה שכינה "מונומנט ל'", חש עצב רב ובלתי
נסבל.
הוא הבין כמה ריקנות יש בו. הוא הבין כמה ל' בעצם שאבה ממנו
אנרגיה, כמו חור שחור הבולע כל מה שנקרה בדרכו.
היא צרכנית, חשב, צורכת אנשים למחייתה. אך הוא אהב אותה בכל
ליבו.
בימים אלו שוטט שעות רבות. השהיה בבית היתה בלתי נסבלת. שוטט
ברחובות ודמעות בעיניו. בדיוק כאשר החל לטפטף הגשם הגיע לבית
הקפה האהוב ברש"י. המקום היה ריק מלקוחות.
רק בעל המקום ושתי מלצריות משועממות ששיחקו שש-בש.
יוד הזמין הפוך מבעל המקום, וזה, לא רק הגיש אלא גם התיישב
לידו.
אומרים כי לעיתים קל יותר להיפתח אל זרים מאשר לידידים. יוד
ידע זאת ומעולם לא האמין בכך. אבל הנסיבות עשו את שלהן. שעה
שלמה שפך יוד את ליבו. כשסיים אמר לו האיש:
"למדתי בחיים שני דברים: שום דבר לא טראומטי מדי, שום דבר לא
סופי מדי".
עם מילים אלו יצא יוד אל הרחוב והמילים, על אף היותן רק מילים
מפי זר, לא הרפו ממנו.
בבוקר קם, צחצח שיניו, שתה קפה, הרים טלפון לעבודה והודיע על
התפטרותו.
לאחר שעה כבר היה בידיו כרטיס טיסה לבנגקוק.  
רק כאשר הנמיך המטוס לנחיתה בנמל-התעופה "דון מואנג", הרגיש
יוד, בפעם הראשונה מאז לכתה של ל', משהו שדומה היה להתרוממות
רוח.
מעולם לא נסע לבדו לחו"ל, ובוודאי לא לעיר זרה לחלוטין ממה
שהכיר. הוא תכנן לשהות בבנגקוק מספר שבועות, לתור את העיר,
לצפות בחיים בה ולתת, שוב, למקריות להובילו.
לאחר ביקורת הדרכונים, קצת אחרי חצות, יצא אל העיר הגדולה ומכת
חום ולחות הכתה בו. באותו רגע ידע שיאהב את העיר הזו, עיר חמה,
אפלה, מסתורית, ואין בה דבר המזכיר את ל'.
גם לאחר חמישה שבועות לא שבע מעיר האורות. הוא התמסר לה באהבה
והיא החזירה לו במנות גדושות של שכחה.
יוד התרחק מבני-אדם, משימה לא פשוטה בעיר כה דחוסה. בימים ישן,
מוקף בשני מאווררים חורקים ובלילות שוטט ברחובות.
באחד הלילות, עלה על יצועו מוקדם מהרגיל, יחסית.
הוא לא הצליח להירדם. החום היה בלתי נסבל ואפילו המאווררים לא
הצליחו להפיח מעט רעננות בגופו. הוא החליט לצאת שוב. השעה היתה
קצת אחרי שלוש ולא נראה כי העיר מתכוונת לעלות על יצועה
אי-פעם.
הרחוב קיבל את פניו בריחות תיבול חריפים והוא החל ללכת אל עבר
החלקים הריקים מאדם של העיר. מעולם לא תכנן מראש את מסלול
הליכתו. פשוט הלך.
באחד הצמתים הראשיים שם לב למונית ישנה הדוהרת במהירות עצומה.
באותה עת חצתה צעירה, שמאופן הליכתה הסיק  כי היא שיכורה, את
הכביש. לפני שהספיק יוד לחשוב באיזו שפה יזהיר אותה, פגעה בה
המונית והסתלקה מיד.
הצעירה, עוד אחת מחסרות-הבית כנראה, היתה מוטלת על האספלט
השחור והחלה לנסות ולהתרומם כאשר יוד הגיע אליה בריצה.
הוא אסף אותה באיטיות ויחד פסעו אל עבר המדרכה הבטוחה. היא
נראתה לו כבת שש-עשרה או שבע-עשרה, גופה רזה ומלוכלך.  הם ישבו
בדממה על שפת המדרכה. לא היה טעם לנסות ולפתוח בשיחה בשפה
שתהיה לא מובנת לשניהם.
הזיעה שהבהיקה על עורה נעמה לנחיריו והוא, להפתעתו, הרגיש
מגורה בפעם הראשונה מאז לכתה של ל'.  
היא חייכה חיוך ראשון, כמתנצלת על אי הנוחות שנגרמה לו וסימנה
בשתי אצבעות פשוקות על פיה. יוד הבין ושלף שתי סיגריות.
כך ישבו בדממה דקות ארוכות ועישנו. שני עולמות נפרדים שהמקריות
זימנה אותם יחדיו ושיחקה בהם את משחקה חסר הפשר.
כאשר הגיעה הלהבה אל הפילטר, חשו יחדיו את טעמו המר וכיבו
במעיכה מהוססת. שפתיה הגיעו לשלו, רגלה הפצועה נכרכה סביבו
וגופם נצמד זה לזו.
יוד התענג על פרץ החיים שגאה בו עד לנקודת האל-חזור שלפניה
ואחריה אין מאומה.
לאחר שגמר, קם והמשיך ללכת.
קרני השמש החלו להפציע מבעד לאובך שנח על העיר. יוד הלך, וככל
שהתרחק גאתה בו שמחה בלתי מוסברת. מצעד לצעד הוא הלך והבריא,
וחיוך ראשון מזה זמן רב עלה על שפתיו.