כתבנו על העוגיות "לאייל" עם קרם, ובפנים החבאנו ברכה. כן,
בתוך העוגיות. עבדנו על זה הרבה הרבה זמן. הבנים אמרו שהם
הכינו משהו מגניב אז החלטנו לעשות הכל בשביל שהברכה שלנו תהיה
יותר מגניבה. הכי מגניבה. בסביבות עשר כולם הגיעו לבית של
רותם. תמיד אהבתי את הבית שלה, בסלון היה אוסף חרבות עתיקות של
אבא שלה, ותמיד דמיינתי שהם היו של אבירים ולורדים מהאגדות
לפני שהם הגיעו לקיר שלה. אז כולם הגיעו, ישבנו בסלון, הזמנו
פיצה ובזמן שחיכינו לה החלטנו להקריא את הברכות לאייל. הבנים
ישר קפצו ואמרו "אנחנו בסוף!"
"טוב," אמרנו "אם ככה אתם רוצים. תמיד חשבנו שצריך לשמור את
הטוב לסוף, אבל שיהיה...". הלכתי למטבח והבאתי את העוגיות
המדהימות האלה שעבדנו עליהם שעות. "תיזהרו" אמרה זהר, "כי
המתכון נטחן לנו לתוך הבצק, ויש בפנים חתיכות." רותם גיחכה.
התחלנו לאכול את העוגיות, הוצאנו מבפנים את חתיכות הברכה, וחוץ
מהחלק שגיא בלע עם העוגיה, כל החלקים היו במקום. גם הברכה עצמה
הייתה מגניבה, ממש. אבל זה פחות חשוב. הבאנו גם את המתנה, ואז
הגיע תור הבנים. לא, הם לא הכינו עוגיות. הם הכינו "דו-שיח" של
4 עמודים שהיה דרך אגב ממש מ-ש-ע-מ-ם. אז נרדמתי. כמה דקות אחר
כך הגיעה הפיצה, ישבנו ואכלנו ותוך כדי התחיל הויכוח. באמת
התפלאתי שהוא לא התחיל קודם, גיא ודניאל טענו שהברכה שלהם
הייתה הדבר הכי שווה בעולם (חחח...), כמובן, שאנחנו הבנות,
היינו צריכות לשמור על כבוד הברכות שהכנו. תוך שניות הויכוח
הפך סוער ופרוע. זהר צעקה על דניאל, ואני ורותם צעקנו על גיא.
אייל עמד בינינו וניסה להרגיע את כולם "ת ש ת ו ק !" צעקנו
פתאום כולם ביחד. אולי לא היינו צריכים לצעוק עליו, אחרי הכל
זאת הייתה היומולדת שלו, אבל באותו רגע כלום לא עניין אותנו
חוץ מלהוכיח אחת ולתמיד של מי הברכה הכי מגניבה. המשכנו
להתווכח והתעצבנו יותר ויותר. "לפחות בברכה שלנו היה קצת
אקשן!" דניאל צעק. "אתה קורא למשחק ילדים אקשן??" זהר צווחה
ואני הוספתי "רוצה אקשן?? הנה!" הויכוח התלהט, ולא רק בגלל
שדחפנו את המתנה של הבנים לאח. דניאל וגיא היו בשוק לרגע, אך
מיד "התעשתו", תפשו את מה שנשאר מהעוגיות והתחילו לזרוק עלינו.
"אוי לא! הם זורקים עלינו פרורים! מה נעשה עכשיו?" צחקנו, והם
זרקו עלינו גם את הצלחות של העוגיות, הצלחות נחתו על הרצפה
והתנפצו- אז כבר לא צחקנו. רותם לקחה את הארגז שהחתול שלה
משתין בו והשאירה להם "מתנה" בנעל ימין כשהם לא שמו לב. באיזו
שהיא נקודה אייל אמר שהוא לא יכול לראות את החברים שלו רבים
ככה ביומולדת שלו ושהוא הולך, אבל אף אחד לא שמע. המלחמה עברה
למטבח. ואז גיא אמר "זהו זה! אנחנו לא צריכים לסבול את זה!
אנחנו הולכים הביתה! בוא דניאל!"  "מפחדים?" שאלנו שלושתנו
יחד. שניהם הסתובבו חזרה אלינו, הסתכלו אחד על השני, שוב
עלינו, על המגירת סכינים, שוב אחד על השני, ולפני שהסקתם להגיד
'סופר-קלי-פרג'אליסטיק-אקספיאלי-דושס" לכל אחד מהם היו שתי
סכיני קצבים ביד. זה לא היה פייר. "טל! זהר!" רותם קראה
מאחורינו, הסתובבנו והיא זרקה לכל אחת מאתנו חרב מהקיר. עכשיו
זה היה פייר.
תחשבו שזה הזוי, ואני לא רוצה להשוויץ, אבל מה שקרה שם אחר כך
לא היה מבייש סצנת מטריקס. אני נלחמתי עם גיא, זהר עם דניאל,
ורותם עזרה למי שמשתינו הייתה צריכה עזרה. עלינו על הספות
והשולחנות, אפילו שברנו את חלקם, אבל מה שהכי הפתיע אותי הוא
שנראה כאילו הם מנצחים, ולא הייתה להם ברכה מגניבה! לא יכלתי
לתת להם לנצח. לא התכוונתי לוותר, וקיוותי שרותם וזהר חושבות
כמוני. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, התחלנו להתעייף. למזלנו,
אנחנו היינו יותר. גיא מעד על השטיח, עמדתי מעליו עם החרב
"הזדמנות אחרונה!" אמרתי, "של מי הברכה הכי מגניבה?" הוא חייך
ואמר- "שלנו". "מצטערת, תשובה לא נכונה!" אמרתי ותקעתי לו את
החרב איפה שאמור היה להיות לו את השכל לענות נכון. אחרי שהוא
הפסיק לפרפר עצרתי לרגע. הסתכלתי מסביבי על החדר שהיה פעם
הסלון של רותם. רותם עמדה לידי, גם היא נראתה כמו אחרי קרב. לא
כמו, זה באמת היה קרב. שברי זכוכית היו מפוזרים בכל הסלון,
(מתי שברנו את כל החלנות?) חלקים מהפיצה והקרמשניט היו מפוזרים
ומרוחים על שברי הרהיטים, אני רותם וזהר עמדנו כשבינינו מה
שנשאר מדניאל וגיא. רק אז שמתי לב שהם הצליחו לטפל בדניאל
בנתיים. אייל הספיק לברוח. מזלו. שלושתנו צנחנו על הספה,
הסתכלנו אחת על השניה, ופרצנו בצחוק מטורף. "הראנו להם מה
זה.." אמרה זהר. "כן, עכשיו אין ספק. לנו יש את הברכה הכי
מגניבה."  "יש מתנגדים?" אמרתי אבל לא היה מי שיתנגד יותר.זאת
הייתה הרגשה נהדרת.

הפלאפון שלי צלצל. פתחתי עיניים לאט. על המסך היה כתוב  'אבא
המעצבן מחייג' . הסתכלתי על השעון. 02.05. לא כל כך מאוחר. אני
רק ב5 דקות איחור, כבר טלפונים? כמה זמן ישנתי? כולם רקדו
באמצע הסלון של רותם. המוזיקה הייתה ממש חזקה. איך הצלחתי
לישון כל כך הרבה? למה הם לא העירו אותי? הם בטח שכחו.  עניתי
לטלפון "למה את עוד לא פה?" אבא צעק בצד השני של הקו. "נרדמתי,
אני בדרך" עניתי. דניאל היה הראשון ששם לב שהתעוררתי. "בוקר
טוב!" הוא אמר, ולא הפסיק לרקוד. "שמרנו לך פיצה" זהר אמרה. "
את חייבת לי 12 שקל" אייל הוסיף מיד. "תודה, תודה", אמרתי
בקושי, "אבל אני חייבת לרוץ הבייתה. מזל טוב אייל, ותהנה עם
שתי הברכות הכי מגניבות בעולם. של מי היומולדת הבא?"