הוא עמד מולי בפנים נחושות והפשיל את שרוולי, הוא ראה את
החתכים מבין התחבושות. אז הוא לפת אותי, הרגשתי איך האויר נעתק
ממני "את צריכה אויר,נכון?" הוא לחש באוזני, "כל פעם שאני רואה
חתך חדש עלייך אני מרגיש כמו שאת מרגישה עכשיו" ואז הוא עזב
אותי ונעץ בי מבט מהורהר "את שוכחת שאת לא לבד".

התיישבתי על הרצפה לרגליו ופרצתי בבכי. הוא רכן לידי וחיבק
אותי, פתאום פרץ בצחוק "תסתכלי על החתול" הרמתי את מבטי, זה
באמת היה מחזה משעשע , החתול רדף אחרי הזנב של עצמו.

לאחר שהסתיים הצחוק הוא הביט לתוך עייני וניגב לי את הדמעות.
"אני חושב שנשתמש בסכיני הגילוח רק למטרתם מעכשיו, טוב?"
הנהנתי, המילה היחידה שיכולתי לחשוב עליה באותה דקה היתה -
תודה.