הגיטרה מנגנת ברקע, המחשבות שלי זורמות בקצב המוזיקה .
השיר מתחלף, קולה של ג'ניס ג'ופלין ממלא את החדר סביבי וגורם
לי לנוע בקצב שלו.
העיפרון פחם שבידי מתחיל לנוע על גבי הנייר, כאילו רושם מעצמו
בתנועות בטוחות וחלקות. כשנעצר הבטתי ביצירה הסופית, פנייך
הביטו עליי בחזרה באותו מבט רך אך נוקב ששבה את ליבי. נשענתי
לאחור על הכיסא עליו ישבתי, אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם
והסתכלתי על הציור כל שהרגשתי הוא שלווה ואיך לאט לאט נהיה לי
קר. פתאום האור הודלק בחדר לא שמתי לב שכבר חושך. הרגשתי כפות
ידיים חמות נוגעות בכתפיי, הרמתי את מבטי מהציור למעלה לבדוק
מי זה. מבטך היה נעול על הציור, לא יכולתי לפרש אותו. קמתי
באיטיות מהכיסא והתרחקתי מהציור וממך. חיכיתי לתוצאות. אחרי
כמה דקות הסבת את מבטך מהציור והערת "הוא די דומה לי, את יודעת
". בקלילות הזו שהיא כל כך אתה,
אם רק היית יודע כמה פעמים ניסיתי ללכוד בעזרת אותו עיפרון פחם
פשוט את כל מה שאתה בשבילי.
אז התקרבת אליי כרכת את  זרועותיך סביבי ונישקתי אותי , נשיקה
חמה שאומרת את כל המילים שלא נאמרו . רגעים כמו זה חקוקים לי
בזיכרון, אני עדין מרגישה אותה צמרמורת נעימה בבטן כשאני נזכרת
בזה.
הייתי רוצה לזכור לרשום כל אותם רגעים שראויים להישמר, אם לא
בזיכרוני אז על גבי נייר,
אך כמו כל בני האדם הזיכרון מהתל בי כרצונו.