[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרון לנגר
/
השיבה מהודו

דירת סטודיו. אורי פורק תרמיל גב גדול שמונח על המיטה. מסביב,
על הרצפה מפוזרות שקיות ושאר בלאגן. תוך שהוא מסדר הוא צועד
לעבר דלת הכניסה. מביט בעינית ופותח מהר את הדלת. בפתח עומדת
לילך כשידה מורמת, עומדת לדפוק. הם עומדים קפואים לרגע, מביטים
זה בזה בחיוך רחב.

לילך: אבל לא דפקתי בכלל.

אורי: אז מה.

לילך: איך ידעת שאני כאן?

אורי: הרגשתי.

השניים מתחבקים חיבוק חזק. אחיזתו של אורי כל כך חזקה עד
שרגליה של לילך ניתקות מן הרצפה והיא באוויר. הוא מוריד אותה.


לילך: מה זה? לא כבד לך עם כל הצמידים האלו?

אורי: לא. זה מגניב, תראי.  (לילך צוחקת) אני אוהב אותם.
ס'תכלי על זה...

לילך: אז זה הקטע שלך עכשיו אה? צמידי כסף... סבבה.

אורי: כן. סבבה.

לילך: אז איך היה בהודו?

אורי: היה כיף.

לילך: מתי חזרת?

אורי: בצהרים.

לילך: אתה נראה שונה.

אורי: (משפשף שער ראשו) מה, לא ראית אותי ככה קודם?

לילך: לא יודעת... משהו שונה.

מביטים זה בזה מחויכים, טיפה נבוכים.

לילך: נו, מה אתה עומד, לא מקבלים כאן קפה?

אורי: נו מה את עומדת? לכי תכיני. ובשבילי תה.

לילך מניחה את התיק וניגשת למטבח מכינה קפה.

לילך: קיבלת את האנימציה ששלחתי לך ליום הולדת?

אורי: לא יודע. זה עם הדג?

לילך: לא. איזה דג? אה.. לא, זה היה לראש השנה. אבל את
האנימציה ששלחתי לך ליום ההולדת קיבלת?

אורי: לא זוכר. היו לי כל כך הרבה מיילים שלא קראתי את כולם.

לילך: שלחתי לך שניים.

אורי: לא יודע. המחשבים שם הם בלי סאונד ונורא איטיים. לפעמים
כשראיתי קובץ גדול פשוט לא פתחתי אותו.

שתיקה.

אורי: אני אבדוק.

לילך מניחה את הספלים על השולחן ומתיישבת.

לילך: בכלל, לאן נעלמת? יותר מחודש לא היית און-ליין, לא שמעתי
ממך. ממש דאגתי.

אורי: דאגת?

לילך: כן. לפני זה כל הזמן כתבת, ופתאום זה נפסק. פחדתי
שההודים חטפו אותך או משהו.

אורי: הייתי באיזה כפר. ואין שם אינטרנט או שום דבר.

לילך: מה, שום דבר? לא יכול להיות.

אורי: כן. בקושי טלפון. היה שם איזה אינטרנט, ממש ממש איטי. לא
רציתי להתעסק איתו.

לילך: גם המשפחה שלך דאגה.

אורי: איך את יודעת?

לילך: אני יודעת. (שתיקה) התקשרתי להורים שלך. דיברתי עם אמא
שלך.

אורי: באמת?

לילך: באמת.

שתיקה.

לילך: הבאתי לך מתנה.

אורי: (בהתלהבות) באמת? איזה כיף!

מוציאה מהתיק ספר ומגישה לו.

לילך: הנה. רציתי לתת לך אותו, כי יש לך יום הולדת וגם כי יש
שם כמה שירים שמזכירים לי אותך.

אורי: באמת? איזה שירים?

לילך לוקחת את הספר, מדפדפת ומגישה לו פתוח בעמוד מסוים.

לילך: יש בפנים גם הקדשה.

אורי מעביר לעמוד הראשון, קורא את ההקדשה. מחייך אליה ומחבק
אותה. כשהוא רוצה להרפות מהחיבוק לילך מאמצת אותו חזק יותר.
לאחר מכן הם מביטים זה בזה במבוכה. מבטה של לילך עובר אל הצעיף
שלצווארו של אורי.

לילך: איזה צעיף יפה יש לך.

אורי: כן. אני אוהב אותו. קניתי לי כמה כאלה. הם היו נורא
זולים. את יודעת מה עוד קניתי? קניתי גרביים. לילך, יש שם כל
כך הרבה גרביים. בכל הצבעים. מגניבות לאללה. אני אראה לך.

מוציא מהתיק זוג גרביים חדשים. קורע את התג. ומודד אותן.

אורי: את לא תנחשי כמה הם עלו. ממש כלום. לא ידעתי אם זה יתאים
לי, אבל קניתי. מה אכפת לי. זה עלה בערך שקל. (עושה חיקוי של
מוכר הודי:) ONE SIZE ALL. STRECH. STRECH.
קניתי המון גרביים. הן כל כך זולות - אז מה אכפת לי. תראי - זה
קטן עלי, נראה לי. מה את חושבת, יהיה לי נוח ככה?

לילך מביטה בו ושותקת.
אורי מוריד מעליו את הגרביים.

אורי: אולי לך הן יתאימו? את רוצה אותם?

לילך חולצת את אחת מנעליה ומודדת את אחת הגרביים.

שתיקה.

לילך: אורי,

אורי: מה?

לילך: אתה חושב שנהיה פעם ביחד?

אורי: לא יודע.

לילך: גם לא כשנהיה ממש גדולים?

אורי: לא בטוח. אבל בטוח נהיה ידידים טובים.

לילך: אני לא יודעת.

אורי: לא, לא התכוונתי עכשיו. עוד, נגיד, חצי שנה. מעניין איך
זה יהיה. אני כבר סקרן.

שתיקה.

לילך: אורי,

אורי: מה?

לילך: אתה כבר לא אוהב אותי, נכון?

אורי: למה?

לילך: אני מרגישה את זה. נכון?

אורי: אני אוהב אותך... אבל את יודעת... כמו שאת אוהבת אותי.

לילך: איך?

אורי: את יודעת... כמו מה שהסברת לי לפני שנסעתי.

שתיקה.

אורי: אני חושב שצדקת. באמת טוב שלא חזרנו להיות ביחד. עכשיו
אני מבין את זה. את צדקת כל הזמן.

לילך: איך הבנת?

אורי: סתם. חשבתי על מה שאמרת והבנתי שצדקת. כמו תמיד. את תמיד
צודקת, ואני תמיד רואה את זה רק אחרי הרבה זמן. את רואה? את
חכמה.

לילך: (מחייכת ומרכינה ראשה) כן.

שתיקה.

אורי: למה יורדות לך דמעות?

לילך: לא יודעת. סתם.

השניים מביטים זה בזה.

לילך מנגבת את דמעותיה. אורי מאמץ אותה אל חיקו.

לילך: השתנית.

אורי: למה את חושבת?

לילך: החיבוק שלך. שונה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חייבת למצוא
לעצמי שם מיוחד
כדי שאני אדע
שזה הסלוגנים
שלי



אחת בלי שם


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/04 19:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרון לנגר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה