בכל יום שישי, אחרי הבית-כנסת, הייתי הולך לסבא מנדל. באמצע
הסרט הערבי, היה סבא מנדל מביא לי בוטנים מהתנור וכוס של
טמפו.
עוד שלושה חודשים ימלאו שנתיים מאז שסבא מנדל עזב אותי.
הוא מאד חסר לי, ולא רק ביום שישי.

ישבנו שם שלושתנו, סביב שולחן הפוקר הירוק. הוא איחר כרגיל.
תמיד הוא מאחר. מותר לו. הוא הרי השטן בכבודו ובעצמו. אני
הרהרתי בסבא מנדל, זאב טרף בעצבנות את הקלפים וחיימון פלט עשן
סיגריה סמיך אל חלל החדר. בסופו של דבר הוא הגיע, לא מוותר
כהרגלו, על כניסה מרשימה. מגלימתו השחורה מבצבץ זנבו המחודד,
חולצה אדומה לגופו ונעלי גולף קולניות לרגליו. את הקילשון
והמגבעת הניח בצד והתיישב בהדרת כבוד.
ריח המוות החריף, האופף אותו תמידית, התערבב בריח עשן
הסיגריות.

חילקתי את הקלפים. לאחר שישה סיבובים הבנתי שהיום הוא יום המזל
שלי.
זאב וחיימון החלו מגלים סימני חולשה, וכעבור חצי שעה רוקנו את
תכולת החדר מנוכחותם הגשמית.
ליוויתי אותם בחצי עין לדלת, שומר עליו עם השנייה.

נשארנו שם שנינו- אני עם המזל, והשטן עם הרבה כבוד ונסיון.
זיעת מפסידנים קרה כיסתה את מצחו, סודקת אט-אט את מעטה השלווה
שלבשו פניו. הרגשתי את השמיים שמהם הוא הגיע. הוא מצמץ בעיניו
ובלע את רוקו. מכאן ואילך גילחתי אותו מכל כיוון אפשרי- את
הגלימה, את הקילשון ואפילו את נעלי הגולף המלוקקות שלו לקחתי.

הולך לי היום חשבתי לתומי. ואז שיחקנו על סבא מנדל...