יום שישי אחר הצהריים, סוף כיפור תחילת סוכות, אני שולף את
דיסק האוסף הקבוע ומניח אותו במערכת לכבוד הספונג'ה השבועית,
בחוץ מתרוממת סופה ראשונה של סתיו, מעלה אבק של מלנכוליה גוטית
לגרון.
זה התחיל באוקטובר 83, חול-המועד סוכות, עייפות שלא עוברת כבר
מספר ימים, מותשות מוזרה, באימון הכדורגל השבועי לא ממש הצלחתי
להתרומם לכדורים שבעטו אלי, כבד כמעט משותק, זחלתי חזרה הביתה
הרוג והלכתי לישון מוקדם באותו ערב, בלילה התעוררתי כל שעה
להשתין ובבוקר כשאמא העירה אותי ללימודים, כאילו לא ישנתי, לא
היתה לי טיפת כוח לזוז. מיד אחרי שירדתי מהאוטובוס בבית הספר
טסתי לשירותים, כמעט שלא התאפקתי. אני משתין כל הזמן כמו איזה
ברז מקולקל, שותה בלי הפסקה ושוב משתין ושוב שותה, ועוד פעם
משתין ובא לי כבר להקיא מרוב מים שיוצאים וניכנסים. והפה שלי,
הפה שלי יבש, יבש וצורב כמו באמצע יום חמסין לוהט. וכולם, כולם
כבר מסתכלים.
אני שולף פחית של בירה גרמנית מהמקרר, ברקע זאקיר חוסיין מתופף
על הטבלה שלו. כבר הרבה זמן עם הנאחס הזה ונשארתי בחיים, קצת
נזקים בעין שמאל, קצת בחניכיים ואולי גם בכליות אבל אני בחיים.
לוקח לגימה נוספת מהפחית ומתכופף עם הדלי הירוק לעבר ברז המים
המותקן בתחתית המקלחת.
נזכרתי שלסורוקה הגעתי בבוקר עם אמא, עשו לי סדרת בדיקות דם
ואמרו לי להמתין. בשביל להעביר את הזמן יצאנו לטיול לחברת
ילדות של אמא. לקראת שתיים בצהריים חזרנו ואז העבירו אותי לאחת
המחלקות בתוך בית החולים, חיברו אותי מהר לאינפוזיה ואישפזו
אותי בחדר גדול מוקף וילונות ירוקים ומפוצץ במיטות ברזל, אחרי
כמה שעות אמא נפרדה ממני וחזרה הביתה ואבא? אבא היה בכלל בסיור
בחו"ל.
יום לפני שהסיוט התחיל אמא לקחה אותי לרופא המשפחה, זה לא היה
הרופא הקבוע, אמא סיפרה איך אני מרגיש והוא ישר שאל אם יש סכרת
במשפחה. הם המשיכו לדבר עלי ואני כאילו התחמקתי לשירותים
וחזרתי הביתה רטוב מדמעות. הייתי בן שלוש עשרה. אני חושב שכבר
אז ידעתי פחות או יותר במה מדובר, לא ממש הבנתי רק חלפה בראשי
התמונה של בן כיתתה של אחותי שגילו לו סכרת קצת לפני שנה.
כיוונתי את המאוורר כלפי מטה על-מנת לייבש את הרצפה בסלון ועם
השלט הגברתי את סקסופון הסופראן של יאן גרברק, הקירות רעדו
לשמע האוקטאבות הגבוהות. חיסלתי את הבירה והעברתי את המגב
והדלי לכיוון המטבח והשירותים.
למחרת בבית החולים הגיעה אחות קטנה ולבנה מוקדם בבוקר ודפקה לי
זריקה בכתף ימין, חלפו שתיים-שלוש שניות (אולי פחות) עד שכל
החומר נכנס מתחת לעור, היא הוציאה את המחט ואמרה להתראות.
באותו ערב אבא הגיע ישר משדה התעופה והביא איתו באריזת מתנה
סכין של אינדיאנים עטוף בנדן חום ושוקולד טובלרון. אני חושב
שעד היום אני שונא טובלרון.
במשך ארבעה ימים בדקו לי דם בטירוף, כל שעתיים בווריד, אפילו
בלילה היו מעירים אותי כמה פעמים עד שבסוף נגמרו הוורידים
באזור המרפקים ועברנו לוורידים בכפות הידיים, מסתבר שעל גב כף
היד ישנם כמה וורידים חביבים במיוחד על הרופאים והאחיות במחלקת
הילדים.
אחרי כל בדיקה אבא היה הולך עם המבחנות שלי למעבדה של בית
החולים, אחרת התוצאות לא היו חוזרות, בדרכו חזרה עם התשובות
הוא היה ניגש לדוקטורית שלי והיא היתה מחליטה כמה אנסולין
יזריקו לי בבוקר בכתף.
הארי בלפונטה נכנס לפעולה במערכת, הוא מזמזם ברקע את הבה נגילה
בעוד אני סוחט באיטיות את הסמרטוט משאריות המים, אני חושב
שהפעם האחרונה ששמעתי "הבה נגילה" Live היה לפני 5 שנים באיזה
פאב אירי דחוס בגיברלטר, ישבנו שם בערך 20 איש לוגמים בעיקר
גינס מהחבית, מנסים לא להיחנק מענני הסיגריות. לקראת סוף הערב
עלה על הבמה רוחאס, זמר ספרדי משופם, שנראה כמו אחיו התאום של
מנואל מהמלון של פולטי, הוא שר כמה קלאסיקות ספרדיות וסיים
באופן די מוזר ב "הבה נגילה" מזוייף להחריד.
ביום השלישי בבוקר הגיעה עוד פעם האחות הלבנה עם המחט ואז כבר
נפל לי האסימון (אז עוד היו בכל אופן) ושבר לי את הבוהן ברגל.
לקח לי כמה דקות להתאושש מהזריקה. אחרי שסיימה היא עברה למיטה
השכנה, הסיטה את הווילון המפריד ואז גיליתי שבמיטה לצידי שוכב
ילד בדואי שתקן, עם רגל אחת בהירה והשנייה חומה היה לו בורג
בברך הכהה והוא אמר שהבורג תקוע שם כבר שנה ומחר מקסימום
מחרתיים יוציאו לו את הבורג והוא יחזור לאוהל ולמשפחה. האחות
הלבנה חייכה.
מיסטר מיילס דייויס התחיל לנגן. לצערי במיילס עצמו לא יצא לי
להיתקל עד היום. האמת שגם את אום כול תום עדיין לא פגשתי אבל
אני חושב שמיילס לעומת זאת עדיין חי. החום החולי בחוץ השתלט על
הכל והגאז' הזה של מיילס, פשוט וקלאסי נוגע בנשמה, החצוצרה,
כלי ההקשה והבאס שמדבר אליך מהגיטרה, בס עבה כמו תרופה
מדיטאטיבית.
משום מה דווקא מיילס הזכיר לי את היום האחרון בסורוקה, על
הבוקר לקחו אותי ואת ההורים לחדר של האחות במחלקה לסכרת
נעורים, נכנסנו לחדר נקי, קטן ולבן ממול ישבה אחות מבוגרת עם
שיער שחור מוגבה וצבוע.
ביננו, על שולחן ישן מכוסה פורמייקה צהובה, הביטו בי מהפינה
בקבוק אינסולין כחול ומזרק, האחות הסירה את הפקק מהמחט, נשמע
"פק" קטן ואז היא הסבירה לי איך שואבים אינסולין מהבקבוק, חלפו
מספר שניות ארוכות והיא המשיכה והראתה לי איך נפתרים מבועות
האוויר במזרק, איך מחטאים את מקום ההזרקה ואז היא נידבה את אבא
להזריק לעצמו. אמא יצאה לרגע לשירותים. האחות הסתכלה אלי
והסבירה לי איך נותנים זריקה, זה פשוט היא פלטה. תפסתי את
המזרק ביד ימין ולפי ההסברים אחזתי חזק בחלקה החיצוני והרך של
הירך השמאלית ליד הקצה של התחתונים, חיזקתי את אחיזתי במזרק
והחדרתי את המחט באלכסון לאט לאט.
לאט לאט שלא יכאב.
עברו מאז הרבה חגים,
והיום אני חוגג באופן פרטי 19 שנה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.