בטירוף שלי, התחלתי לנגן. לעולם לא תראו אותי מתלונן
בכל אופן, לא היום. היום יש לי יום כתום.
כזה, כמו שמראים בטלוויזיה, בפרסומות, בעיתונים, אצלי בפנטזיה.


יום כזה מוזר, הכל שקט, יש שלום, סדאם כבר לא אכזר
מן יום כזה בלי מסים, בלי קנסות, עם המון נסים.
מן יום כמו שחברי כנסת אוהבים,
לא באים לעבוד, רובצים על החופים.

טוב, אז אולי זה קצת מופרך, הרי סה"כ אני כאן אתך
לא לא, שלא תביני לא נכון, אתך זה טוב, ואפילו המון
רק שעכשיו זו הפנטזיה שלי, אז זוזי קצת הצידה, אל תעלבי.

אז הנה אנחנו שוב, בנושא האהוב
הוא אמנם צריך קצת שיוף, מה לא? זה, הטירוף.
הטירוף ההוא עם החלומות, כשכל הבנות בתולות
ערומות ויפות, חכמות ושקטות. חכמות? בתולות?

אז בסדר, לנעמ"ת אני כבר לא אתקבל
לפחות עוד עלייך עירומה אני יכול להסתכל
אך פתאום פוקח את עיניי, מול מראה שוב ניצב, צועק: "דיי!!!"

לא יכול להסתכל, פוקח שוב, ומתבלבל
זו לא את, זה אני, היכן נעלמו הבגדים מגופי?

אז בסדר, יותר לא אתפשט, ובאף אפסיק לחטט
מקווה שתהיי הכי מרוצה, עכשיו אני סתם גבר מסכן, ככה את רוצה?
את הטירוף שלי ביטלת בלי לשאול, לדמיין נשים יפות יותר לא
יכול
ולא עוד יום בלי מסים, לא לרבוץ על החופים

לא עוד יום ללא קנסות, בלי נשים עירומות לכסות.
רק אתך פה נשאר, לא לא, זה בסדר, לי זה כבר עבר
בטירוף שלי, כבר מזמן לא מתלונן,
אז מה נשאר לי לעשות?  אולי לאו...