תסכימו איתי שחורף הוא תפאורה נהדרת לנשים.
קרן שמש רכה בינות לגווני האפור, היא קישוט מושלם לשיער
מתבדר.
קווי מתאר נקיים לאחר גשם שוטף, מבריקים קמטוטים.
ערפל סמיך, מטשטש גזרה כבדה, מיוסרות בשחור שנקינאי ובצעיף
ססגוני, חוטם ולחי סמוקים, מהדרים בקלילות כיעור טבעי.
העלים הפזורים המתגלגלים ברחוב, מעניקים חסד נוסף, למראות
מרושלים בדרך כלל. מגפיים (המנעל המועדף עליי) מאריכים רגליים
קצרות ומעלימים כפות רגליים לא מחמיאות.
בארצות מושלגות אף נדמה שכל עלמה חולפת היא נסיכה ענוגה, לא
פחות. שגולשת לאיטה לארמון קרח ושיש, לאחר מפגש סודי עם מאהבה
הרוזן.

בכיתה ה' שנייה, הייתי כמובן אחראית תורנית קבועה בחדר הספריה
של בית הספר גורדון. הגברת הצעירה, שונה, שגלתה את המדפים
הגבוהים באותו חדר לעולם טחוב, עם ישישה שמתהדרת בתואר ספרנית
בית הספר מתמיד ולעולם.
לא ידעתי אז בכיתה ה' 2, לפני המחזור, לפני הנשיקה, לפני הבת
מצווה, שאנשים לא חיים לנצח.
מבחינתי הגברת חורפנית (כינוי הולם לספרנית בית ספר) החזיקה
במעמד כמעט אלוהי, המקנה לה סגולות נצח. לעולם תשב היא על כסא
מוגבה ותעלעל בספרים מצהיבים. לעולם יחשבו משקפי הקרן שלה
וחצאית הפליסה, להצהרת אופנה. לעולם תהיה היא אישה מבריקה,
שיודעת הרבה יותר מהמורה לחשבון ומהמורה לתע"י. לעולם היא תהיה
בעלת מזל גדול ביותר על יעודה בחיים, ככוהנת המילים הצרורות,
שומרת גן העדן המותר, אבירת המדף הגבוה.

ביליתי בספרייה יותר מאשר בכל מקום אחר והשלמתי שעות בספריה
העירונית, בגן הזיכרון.
קידומי היה מובטח, אמנם בזהירות רבה, לא מיד למדף השני. נאלצתי
קודם כל להרכין גו ולכרוע ברך לספרי המדפים הראשונים, אלו
שהגברת חורפנית לא היה מכבודה לרכון אליהם (היום אני יודעת
שאחרי גיל חמישים יש כנראה גם בעיה מסוימת בזויות חדות מדי).
בשלב הבא זכיתי לאחר כבוד, לערוך רשימות, בכתב יד קטן ומסודר
ומשתדל מאד. לבשלות הגעתי כאשר זכיתי לקבל החלטות עבור ילדי
כתה ג' ו-ד' מי יקבל מתי את הספר הבא, ולכיתות הבוגרות יותר
אחר כך. שודרגתי חברתית מייד, כי התור לספרי הנעורים של איניד,
וספרי ההרפתקאות של ננסי דרו היה ארוך מאד ובתור סגנית של
אלהים... סליחה, חורפנית, יכולתי בהחלט להנות ממנעמי השלטון.

אבל כל זאת בעצם, התגמד לקראת גילויי הראשון כאשה. בשלהי כיתה
ה' אוחזת מתרגשת בספר חום לגמרי, בלי תמונות, מסוחררת מאהבה
ראשונה נסתרת לחלוטין, כותבת שירי אהבה בוסריים למגירה, מפנטזת
על היום שבו בוריי ירשו לי לצפות בדאלאס ובנשיקה אמיתית על
המסך.
אחזתי בספר וכותרתו " מאהבה של לידי צ'טרלי", ספר בעליל לא
מותר לידי כיתה ה', שייך בהחלט למדף חמש ומעלה נמצא בידיי.
בוער בידיי, מבקש להגיע אתי הביתה ויהי מה.
לא יכולתי לגשת לחורפנית ולאמר במופגן, תני לי. יש בין נשים
בגילאים שונים הסכם שקט ולא כתוב לשיתוף פעולה, במיוחד כשמדובר
באירוע מרגש כמו רומן אסור.
כיוון שנהלתי את כרטיס הספרים שלי, רשמתי בתור במקום הראשון את
שמו של הספר ומחברו ד.ה. לורנס וקבלתי. בשבוע שאחרי,  בהסכם
שבשתיקה את ליידי צ'טרלי מאהביה ומאכזביה.
ואחר כך את אנה קארנינה.
ולוליטה. ווידויים והחטא ועונשו ומדאם בובארי ותמונתו של
דוריאן גריי וכל אותם ספרים שנשמעו לי אטרקטיביים מספיק להכלל
במאגר הארוטי שבניתי לי בראש.

ד"ר ז'יוואגו שעמו הגעתי לעמוד 10 בערך, החזיר אותי לזרועות
ננסי דרו, חסמבה, וגלילה רון פדר.

אבל כל אותן אנות קרנינות, יפות דליות ורינות, עטופות בפרווה,
גולשות בשמלות קטיפה אל היכלו של מאהבן, מנשבת בעורפן רוח בעלן
עיניהן העמוקות נוצצות בפניהן החוורות, שרק סומק הקור בן, יצית
באדם מן היישוב תשוקה. מביאות לעולם ילדים בלתי חוקיים מקצינים
מסוקסים, כשרק עששית דולקת מאירה את החטא.
השלג עוטף אותן בכרכרה של רכות, מבקש שיאיטו צעד, המרמז על
בושה.
אבל לא, לא נשות החורף שלי, הן יחישו צעד יסמיקו עוד, יכרכו
היטב את שכמיתן ויחפשו לתור אחרי החום בבית השכנים.

ונשארה בי סימפטיה גדולה, לאותן נשות חורף, עטויות במעילי הצמר
של קסטרו, גרביונים צבעוניים מתחת למעיל השחור, שיערן מתבדר
ברוח העברית, לחיים סמוקות.
אגב מאז העלייה הגדולה מחבר העמים, יש בי בהחלט שמחה רבה על
מראות הרחוב המחזירים אותי עוד קמעא לה ' 2 ולרחובות סן
פטרבורג.

חורפנית, שמאז התיכון ופרישתה, לא שמעתי עליה, יושבה אי שם,
בוחשת בכוס התה, עטופה בשמיכה משובצת מעל חצאית הפליסה, מביטה
בעצב על המדפים הגבוהים ומייחלת שאחזור לעזור לה קצת עם האבק.