ועל הקברים צמחו פרחים
ובין אלה לבין אלה שוכבת אימי,
הרוח מלטפת בפניה וחלון קיטונה צר.
וילדותי שנפרשה בעשבים שוטים
אשר צמחו פרא בכל מקום בו דרכו כפות רגליי
מביטה בה, ערירית.
והירח של ברזיל צועק אליי את המעט אשר נותר בה:
אנטוניו, שוב הביתה.
ואת קולו אני שומע דרך נהרות
וארצות רבות ומים ללא סוף.
על החומות העתיקות של עכו
בדידותה קשה עליי.
ברוח העזה של הים החדש
אני שוקל אהבה אחת אל מול אהבה אחרת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|