ושוב אותו היום ההוא, מביט לחוף, רחוק אי שם,
מדמיין את נשמתה קולחת עם הים,
באווירת רוח סתיו ועלי שלכת,
שריקות צורמות והרצון העז ללכת.

כבר שנים לא מסוגל להתמודד עם כאבו של האובדן,
הוא לא רוצה להיות כאן לבדו.
יודע שלעולם לא תחזור, ושהיא עזבה מזמן,
אך בנתיים מסרב להסתכל קדימה, ירא מעתידו.

השמש תחסוך מראשו את קרניה הבוהקות,
הכוכבים לא יאירו יותר את דרכו.
הגשם ישטוף את דמעותיו הזולגות,
והרוח תחדור ותקרר את ליבו.

מת מבפנים, קפוא עד עמקי נשמתו,
נזכר באהובתו, לא שכח עד כמה שהיא יפה.
אך היא איננה עוד, היא כבר לא איתו,
והוא עדיין בוכה, אך יודע, שלגעגועים אין תרופה.

חולם עליה בלילות, עושה את מסעו למרומים,
חלומות על נערה יפה לבושה בצחור,
כמלאכית מרחפת מעל שדה שושנים,
ברקע של עננים כהים מאחור.

ואני מהצד, בטוחה שגם לה הוא מאוד חסר,
והבטחתי לו, שהיא עדיין ישנה,
אך במקום אחר.