מרלנה חשבה שראתה שוב את הפנים בחלונה, וקפאה במקומה.

העיניים האלה. היא היתה. כמו היו חצובות בגביש, מביטות בה,
מתעלמות ממנה. כאילו מציצות להן אי שם מאחור.

דמיונות, ניסתה לשכנע את עצמה. היום כבר אין רוחות ושדים. בטח
לא כאן, בבית. היא היתה קמה ומסתובבת במסדרונות הארוכים, עיניה
הירוקות נמנעות מלהביט בחלונות הגדולים, הרחבים. אלא שבכל זאת,
מדי פעם, היתה מציצה בגניבה, כמו ילד קטן המביט בחשאי לחדר
השינה של הוריו. ומדי פעם בפעם היו עיניה קולטות אותו. שיער
שחור, קצר אך פרוע, עיני יהלום כחולות, פה ורדרד, מתעוות למעלה
בחיוך, וצוואר קצר - קצר מדי! קצר מדי!

צמרמורת עברה בגופה כשנזכרה באותה תמונה גרוטסקית של צוואר,
באותה פיסת בשר המחוברת רק לפנים, הורידים הקרועים משתלשלים מן
הקרע שמתחת לגרון, אינם מזילים דבר, אך תלויים ומתנפנפים
בחופשיות ברוח הקלילה...

היא נזכרה באותו רגע מטורף של אימה צרופה, כאשר ראתה אותו מביט
בה לראשונה. ידיה מיששו את הצלקת הקטנה שנותרה לה על מרפקה,
עדות מרוחקת לאותו רגע. סיפרו לה אחר כך, שהיא רוקנה מחסנית
שלמה אל תוך החלון. את שאר אותו חודש בילתה בבית חולים סגור,
צווחת ומכה בקירות, עד שהפרוזאק והוואליום ושאר החברים הטובים
שכנעו אותה שהכל בסדר, זה רק הדמיון שלך, ילדה, הוא, איך נאמר,
קצת מפותח מדי.

אכן, מפותח. כי, בפעם השניה בו נפגשו עיניהם, היא היתה עירומה,
עדיין לחה אחרי המקלחת. והוא הביט בה מבעד לחרכי התריסים,
עיניו הקרות סוקרות את גופה הרטוב והחמים מלמעלה למטה, וחוזר
חלילה. היא חנקה צעקה, אך ידיה, במקום שיתרוממו לכסות על שפתיה
הפשוקות, רפרפו על שדיה וערוותה, להסתירם מעיני היצור.

היצור... לא, הוא לא דמות דמיונית. הוא היה ממשי כמו כל דבר
בעולם הזה: חי, נושם, ומרחף לו מול החלון בקומה השלישית. ואם
נתעלם לרגע מהבעיה הקטנה בצוואר, חשבה, הוא אפילו די חתיך.
ובעוד היא עומדת כך, עירומה מול החלון, נעלמה האימה, והיא
הישירה אליו מבט ירוק. אבל רק לרגע. מהר מאוד היא שברה את קשר
העין ורצה מן החדר, ליבה פועם בטירוף. היא טרקה את הדלת
מאחוריה ונשענה עליה בגבה החשוף. לצלצל למשטרה?

לא. עדיף לפסיכיאטר הזה, אך קוראים לו, שטיפל בה בבית-החולים,
כאשר ראתה את הפנים לראשונה. מספר דקות עמדה מול הטלפון,
מהססת. לבסוף הלכה לישון.

מרלנה לא אמרה על כך דבר לאיש. גם לאותו גבר אדמוני ויפה תואר
שהיה בחייה באותו זמן. היא עברה לגור בביתו, ולאחר כשבוע חזרה
לדירתה, לאחר שגילתה כי הפנים קרועי הצוואר לא הופיעו שם.
יומיים היא הסתובבה בחדרים המרווחים של ביתה ברגליים יחפות,
מתגנבת בלט ומציצה בחלונות מדי פעם. היתה לה התחושה שמישהו
נועץ מבט קר כקרח בגבה, כשהיה מופנה אל החלון, אך היא לא מצאה
בנפשה את העוז להסתובב ולבדוק את העניין. חבריה ניסו להתקשר
איתה, אך היא דחתה אותם בקש, ולבסוף ניתקה את הטלפון, לפני
שהודיעה למקום עבודתה שהיא חולה, ותעדר לזמן מה.

הדירה היתה דוממת ומבודדת מכל רעש חיצוני, ורק צעדיה החרישיים
נשמעו לפעמים. בערב היום השני היא חשה שמשהו מתעורר בה. היא
הפכה להיות עצבנית יותר ויותר, מגיבה על כל רחש קל בקפיצה
היסטרית. לבסוף לא יכלה לעמוד בכך יותר. היו לה, בארון, מספר
בקבוקי משקה טובים, ששמרה להזדמנויות מיוחדות. היא פתחה את דלת
הארון, המצופה ברונזה, והביטה בהם...

לאחר הבקבוק השני היא נאלצה ללכת לשירותים. מדדה, נשענת על
הקירות, היא הגיעה לשם, והתרוקנה. הדבר גרם לה להתעוררות, כפי
שזה קורה מדי פעם. התחושה היתה נעימה. היא הביטה בעצמה בראי:
בחורה יפה, לכל הדעות. שיער חום בהיר, מבט ירוק מצועף בעיניים
ושפתיים אדומות ופסוקות קמעא. חלום רטוב של כל גברבר, עברה
המחשבה במוחה. היא חייכה אל המראה את החיוך המקסים ביותר שלה,
והפריחה כלפיה נשיקה. המראה החזירה לה אחת, וראתה אותה מסתובבת
בכבדות ויוצאת מחדר האמבטיה.

בחוץ, על השולחן החום בסלון, ציפה לה עוד בקבוק. היא צנחה על
הספה, הניחה את רגליה היחפות על הספה שמנגד, פניה מופנות אל
החלון הפתוח, והביטה בתווית המשקה. ליקר תפוזים כחול, מתקתק.
היא גלגלה אותו על לשונה, מעבירה אותו קדימה ואחורה בפיה,
מתענגת על הטעם, ועינה עצומות.
     
כמעט וידעה מה היא תראה לפני שהדבר קרה. התחושה דקרה בבטנה
כקרח. היא לגמה את הליקר באי רצון, פוקחת את עיניה. כן...
הפנים היו שם, מולה, מרחפים בחלון, מביטים בה. היא הניחה את
הבקבוק על השולחן, נשענה אחורה על הספה, והחזירה להן מבט יציב.
אולי כעשר דקות הם היו קפואים במצב הזה, יוצרים שביל של אש
קרה, כחולה ירוקה, בין עיניהם. היא היתה נחושה בדעתה שלא
להשפיל את עיניה.

השפעות המשקה נגוזו. היא חשה עצמה ערנית לחלוטין. בחצי חיוך
היא פיסקה את רגליה החטובות והפשילה אט אט את המכנסיים הקצרים
שאותם לבשה. הם צנחו למטה, ובמהרה הצטרפו אליהם גם החולצה,
ואחריה החזיה. מרלנה המשיכה להביט בו בחיוך, רואה כיצד עוקבות
עיניו אחרי תנועותיה המגרות, כאשר הורידה את תחתוניה ונתנה להם
לנשור על השטיח. היא החלה ללטף את עצמה בידיים חלקות, את חזה,
רגליה, ואגן ירכיה. נדמה היה לה שהיא רואה טיפת זעה מתנוצצת על
הפנים שבחלון. היא לחלחה שפתיה וקמה מן הספה, מתמתחת כחתולה
מיוחמת, מבליטה את שדיה. בפסיעות גמישות היא החלה ללכת אל
החלון, עיניה נעוצות בעיניים מולה, יד אחת על שדה, השניה על
בטנה, מלטפת.

אלא שהדרך אל החלון היתה ארוכה מכפי שחשבה, ולפתע געש המשקה
בתוכה, מתפרץ החוצה בהתכווצויות כאב. היא הקיאה על השטיח, ממש
לפני החלון, העולם מסתחרר סביבה, וצחוק מתגלגל מכה באזניה.
הדבר האחרון שזכרה היה מבט קר, כמו חרב קפואה, ננעץ בגבה
החשוף.

כאב ראש עמום גרם לה להתעורר. עפעפיה היו כבדים, אך היא הכריחה
את עצמה לפקוח אותם. אור ערפילי ירקרק היה מסביבה, ללא כל מקור
נראה לעין. הוא הגיע מכל הכוונים באותה עצמה, לא משאיר צללים.
כאילו שאני צפה בתוך חלום. מרלנה לא יכלה להבחין בקירות כלשהם.
היא קמה על רגליה. היא לבשה - מישהו הלביש אותה במעין בגד גוף
צמוד ביותר, ועליו תבנית פסי אורך ורוחב שחורים לבנים. היא
העבירה עליו את ידה. היה לו מגע של פלסטיק חלקלק, וככל
שאצבעותיה מששו אותו היא גילתה שהבגד לא היה עשוי מבד כלשהו,
אלא היה מרוסס על עורה, בלתי ניתן להפרדה. הוא כיסה את כולה,
משאיר חורים רק בפתחים הטבעיים שהיו בגופה. הוא חדר אל בין
אצבעותיה, אך היה כה דק שהיא לא חשה בהבדל כלשהו בתחושה. גם
פניה רוססו, וגם ראשה - מרלנה גילתה כי שער ראשה נעלם. גם כל
שאר השיער בגופה היה כלא היה.

היא הניחה למצבה הגופני (מוזר, אך לא גרוע), והחלה להתענין
בסביבתה. היא ניסתה לחדור את הערפל הירוק בעיניה, אך לא יכלה
להבחין בפרטים כלשהם לכל כוון.

"יש פה מישהו?!" היא קראה בקול.

"הלו!!?"

אך לא היתה כל תשובה, פרט להד מרוחק וקלוש. היא החלה ללכת.
לאחר פרק זמן, שנראה לה כמו שעות, אך לא היה, למעשה, יותר
ממספר דקות, היא עצרה וקראה שוב. הפעם היה נדמה לה ששמעה משהו,
מלפניה, מעט לצד ימין. היא החלה ללכת בכוון, ואז הפסיקה לפתע.
תחושת סכנה פיעמה בליבה. היא החלה ללכת לכוון ההפוך, ליבה
מגביר את פעימותיו. היה נדמה לה שהיא שומעת צעדים מאחוריה. היא
הסתובבה. שום דבר... הערפל הירוק היה סמיך, אינו מאפשר ראות
לטוח ארוך. מרלנה המשיכה ללכת.

לאחר מספר שניות התחדשו הצעדים, והפעם היא היתה בטוחה שמישהו
עוקב אחריה. היא החלה לרוץ. מאחוריה הגבירו הצעדים את קצבם,
הופכים כבדים יותר. היא הגבירה את מהירותה, רצה בכל כוחה אל
תוך המסתורין הירוק. לבסוף עצרה, מתנשפת ומזיעה. מאחוריה
התקרבו הצעדים במהירות, ואז האטו בפתאומיות ועצרו לחלוטין.
בתוך הערפל הסתמנה דמות גבוהה ונשית, מפוספסת כולה, כמו מרלנה,
אלא בתבנית שונה. האישה שרדפה אחריה היתה קרחת לחלוטין, פרצופה
מעוות במאמץ. עורה הבהיק מזעה באור הירוק, ונשימתה היתה כבדה.
היא החלה להקיף את מרלנה, גבה כפוף קלות וידיה מושטות קדימה.
מרלנה נסוגה אחורה, וניסתה לדבר עמה.

האישה לא הגיבה, אלא התקרבה אליה יותר ויותר, כשהיא ממשיכה
להקיף אותה. הערפל הירוק הסמיך יצר מעין כלוב מסביב לשתי
הנשים, ולמרלנה היה ברור שכוונותיה של האישה הגבוהה, מוזרות
ככל שיהיו, לא דרשו את טובתה. היא המשיכה להתקרב אליה יותר
ויותר, פרצופה המפוספס מתוח בנחישות, ומדי פעם, כאשר היה נדמה
לה שהיא קרובה מספיק, ניסתה לתפוס אותה בידיה. מרלנה התחמקה
פעם, פעמיים ושלוש. בפעם הרביעית ששלחה האישה את ידיה לעברה,
הן יצרו מגע. מרלנה סטרה על כף ידה, ובזרועה השניה הכתה על
האמה של היד המושטת. היה זה כמו להרביץ לאבן.

הידיים שלה עשויות מפלדה, עברה המחשבה במוחה של מרלנה כאשר
משכה את ידיה בכאב, אך נראה היה שהדבר השפיע על האישה השניה
באותה מידה, ולרגע היא התרחקה ממנה, כשהיא תופסת את ידה, ועל
פניה הבעת כאב. אך לא לזמן רב. לאחר מספר שניות שוב החלו הנשים
לנוע במעגל, בוחנות זו את תגובותיה של זו. הפעם לקחה מרלנה את
היוזמה. היא תפסה בידה של האישה הגבוהה (הן היו רטובות מזעה,
בעלות אותה תחושה חלקלקה של פלסטיק) ומשכה אותה אליה, כשהיא
מרימה את ברכה הימנית גבוה באויר.

הפעם זה היה באמת כמו לבעוט בקיר. האישה אמנם התקפלה מן הבעיטה
בבטנה, אך מרלנה צנחה אל הרצפה בצרחה, כאב חזק אופף את רגלה.
למשך זמן מה נסוגו שתי היריבות, אשה אשה לכאבה. מרלנה מיששה את
ברכה הפגועה, וגילתה שהיא לא יכלה לכופף אותה. דומה שהבגד
המפוספס אותו לבשה, התקשה כל פעם שקיבל מכה, ובכך מנע פגיעה
רצינית בחלקים הפנימיים של הגוף. היא ניסתה לקום על רגליה,
וכמעט הצליחה, כאשר האשה השניה, שהתאוששה לפניה, זינקה עליה
מגבוה, וחבקה את צוארה בשתי ידיים חזקות ולחות.

היא החלה ללחוץ בחזקה, מועכת את מרלנה לרצפה, ונשכבה מעליה.
מרלנה הצמידה את סנטרה לצוארה, כדי למנוע מהאישה לחנוק אותה,
וביד אחת ניסתה לשחרר את האחיזה. האישה היתה חזקה, אך מרלנה
חשבה שתוכל להתגבר עליה - אם היא לא היתה כל כך כבדה מעליה.
היא ניסתה להוריד אותה על ידי כך שהגביהה את אגן ירכיה, פסקה
את רגליה וחבקה גם היא את צוארה של האישה, מנסה להטות אותה לצד
ימין. האשה קראה את תנועותיה, פסקה גם היא את רגליה הארוכות
והחלקות, ותמכה את עצמה ברצפה. היא הצמידה בחזקה את בטנה ואגן
ירכיה לאלו של מרלנה, מאלצת אותה לוותר על הנסיון ולצנוח
בכבדות לרצפה.

מספר דקות שכבו שתי הנשים על הרצפה בתנוחה זאת, חובקות אחת את
צואר יריבתה בכוח רב, מנסות לחנוק אחת את השניה. שתיהן היו
מיוזעות לאחר המרדף והקרב, מתנשמות בכבדות. מרלנה הרגישה שהיא
נחלשת, אחיזתה מתרפה יותר ויותר בעוד השניה מהדקת את לפיתתה
סביב צוארה, לוחצת עד כאב. גופה הכבד יותר של האישה הידק את
מרלנה לרצפה, חזה מועך את שדיה, מוחץ אותם בכוח מעיק. היא
הרגישה את הבל פיה של האישה על פניה, וטיפת זעה נשרה על לחיה
מלמעלה. היא ניסתה להזיז את רגליה, להעזר בהם כדי להיחלץ מן
המצב האבוד שאליו נקלעה, אך הן היו תפוסות בין ירכיה המוצקות
של השוכבת מעליה. ואז שינתה האישה מעט את אחיזתה, ומרלנה לא
יכלה לנשום יותר. היא החלה להשתולל ביאוש, גופה מפרפר מצד לצד,
בעוד ידיה מגששות אחרי משהו להיאחז בו. ידה הימנית מצאה את
עיניה של האישה, ושרטה אותן בכוח.

בבת אחת נשתחררה האחיזה, והאישה התגלגלה מעליה, מכסה את פניה
ונאנקת. מרלנה נשארה לשכב על גבה, ריאותיה גומעות אויר בכמויות
אדירות. היא העיפה מבט לעבר האישה, וראתה כי היא שוכבת בתנוחת
עובר על צידה, אוחזת בעיניה ומיבבת. מרלנה קמה על רגליה, מנצלת
את ההזדמנות, וקרטעה לעבר הערפל הירוק. היה זה כמו לצעוד אל
קיר של צמר גפן. רך, אך בלתי עביר. לרגע אחד היא עמדה כלא
מאמינה אל מול הערפל הירוק הסמיך, ולאחריו ניסתה לפרוץ דרכו
בפראות, בעוד קולות מאחוריה מבשרים לה כי האישה לא תישאר על
הרצפה עוד זמן רב.

מרלנה ויתרה על הניסיון לחדור דרך הערפל, וסבה על עקביה. האישה
כבר עמדה על רגליה, ידה האחת משפשפת את עינה, והשניה חגה באויר
כדי לשמור על שווי משקל. מרלנה רצתה לחבוט בה בכף ידה, אך
זכרון התוצאות העגומות שהיו למכות מקודם, גרם לה להאט ברגע
האחרון את המכה, הופכת אותה לדחיפה. האישה אבדה את שווי משקלה,
אך תוך כדי נפילתה נאחזה בידה של מרלנה ומשכה אותה איתה. שוב
היו שתי הנשים המיוזעות על הרצפה, אלא בהיפוך כוונים. זו שמתחת
גיששה בידה לעבר גרונה של מרלנה, אך זו תפסה את אצבעותיה בכף
ידה ועקמה אותן. היא ניסתה לאחוז בגרונה של האישה בידה השניה,
וגם אצבעותיה נתפסו באותה הצורה. שתי הנשים שילבו ידיים
ואצבעות, לוחצות אחת על השניה בכל כוחן. היתה זו האישה השוכבת
על גבה שנכנעה לבסוף. אצבעותיה כופפו אחורנית וצעקה פרצה
מגרונה. מרלנה הדקה את אחיזתה, ובהליכה על ברכיה, גופה של
האישה בין ירכיה, התקדמה לעבר ראשה, ידיה לוחצות ומכופפות את
אלו של השניה לאחור.

היא התישבה על חזה של האישה, והצמידה את זרועותיה לרצפה. מספר
פעמים היא נתקלה בהתנגדות, אך לבסוף ריפתה האישה את מאמציה
בנשיפה ארוכה, ושכבה בשקט על גבה, עיניה מצומצמות ומביטות לתוך
עיניה של מרלנה.

"מספיק?" שאלה מרלנה תוך שהיא נושכת את שפתיה. האישה נדה בראשה
לחיוב.

"את תפסיקי?" היא שאלה, לא בטוחה בעצמה, אך קיבלה שוב תשובה
חיובית.

מרלנה ריפתה אט אט את אחיזתה, מצפה לחידוש ההתקפה מצד האישה.

ובצדק. זו התרוממה לפתע, רגליה סוגרות על ראשה של מרלנה מאחור
בתנועת מספריים, אך היא התכופפה קדימה במהירות, והניחה את ברכה
הימנית על גרונה של האישה.

רק לאחר שנדמו כל הפרפורים, ומבטה של האישה הפך מזוגג, היא
הרשתה לעצמה לקום ולהתרחק. היא הביטה בקירות הירוקים, וגילתה
שהערפל חזר לסמיכותו הרגילה. היא הביטה בפעם האחרונה באישה
המפוספסת שעל הרצפה, ופנתה ממנה והלאה.

היא לא זכרה מאיזה כוון בדיוק באה, אבל כבר לא היה לה איכפת.

הערפל הירוק כיסה אותה מכל עבריה, כמו שמיכה צמרירית. שדה
הראיה שלה הצטמצם יותר ויותר, עד שמרלנה לא יכלה לראות את כף
ידה. מספר שניות לאחר מכן היא כבר לא ראתה דבר. עפעפיה נשמטו
והיא צנחה לרצפה.

כשהתעוררה, היא הרגישה הרבה יותר טוב. העיפות נעלמה, כמו גם
הערפל הירוק. היא נמצאה בחדר גדול, שכובה על מיטה מוזרה, שהיתה
דומה יותר לערמת סמרטוטים, ובכל זאת היתה מבושמת ונוחה להפליא.
היא התישבה על המיטה, ולרגע נדרכה כאשר קלטה בזוית עיניה דמות
אישה מפוספסת נעה, ואז נרגעה. זו היתה רק מראה.

מרלנה בחנה את החדר ביתר ריכוז. היא היתה רעבה, אך יותר מכל
היתה צריכה ללכת לשירותים. לא זה ולא זה היו בחדר, אך היתה בו
דלת. היא ניגשה אליה, ופתחה אותה. למסדרון שהגיעה אליו היו שתי
יציאות. היא בחרה בימנית. החדר אליו הגיעה היה ללא ספק חדר
אמבטיה כלשהו. באותם אריחי חרסינה לבנים, המכסים את הקיר עד
מחצית גבהו לא היה ניתן לטעות. היא מצאה את הכורסא המפוארת
שבירכתי החדר כאסלה הנוחה והמוזרה ביותר עליה היא התישבה
מעודה.

גם שירותי הניקיון היו מענינים מאוד, חשבה, והחלה למצוא במצב
אליו נקלעה לא רק נקודות שליליות. היתה באותו חדר ספה נוספת,
ומרלנה ניסתה אותה. צעקת הפתעה נפלטה מפיה כאשר הספה צנחה אל
תוך הרצפה, ושקעה אל תוך אמבט רחב ידיים של נוזל ורדרד ריחני.
היו באמבט זרמים בעוצמות שונות, והיא החלה לשוטט בו, נסחפת לכל
עבר ונהנית מן הליטוף העדין על גופה. היא התאכזבה כאשר הנוזל
הורדרד לא הוריד ממנה את אותו תרסיס מפוספס על עורה.

לבסוף, הביא אותה הרעב חזרה אל הספה, ומשם למעלה, בחזרה אל חדר
האמבטיה. הנוזל הורוד התאדה ממנה במהירות, משאיר אחריו תחושת
קרירות חריפה. היא יצאה מן החדר, ונכנסה בדלת שממול.

חדר אוכל.

שולחן מפואר היה ערוך לשני סועדים, נר שזה עתה הודלק מוצב
במרכזו. מבטה קפא כאשר הבחינה במה שציפה לה על הקיר מולה,
בדיוק מאחורי הכיסא הריק. זו היתה תמונה של אותם הפנים כחולי
העינים ושסועי הצואר, שדומה כי החלו את ההרפתקה הקטנה שלה. רגע
אחד היא עמדה בפתח, מהססת לגבי צעדיה הבאים, ולאחריו משכה
בכתפיה והתישבה ליד השולחן.

הארוחה היתה טובה. היא הרוותה את צמאונה בנוזל היחידי שהיה ליד
השולחן: שני בקבוקים של ליקר תפוזים כחול. כל אותו הזמן היה
נדמה לה שהתמונה עוקבת אחריה בעיניה, אך היא לא הצליחה ללכוד
את מבטה. מבושמת מעט מן המשקה, היא החלה לדבר אל התמונה, ומשזו
לא הגיבה, פצחה בשיר. לא היה לה קול יפה במיוחד, ובמהרה צרמה
את אזניה שלה, והשתתקה, מבטה נעוץ בתמונה בטינה. היא קמה
ממקומה, ובחנה אותה ביתר פירוט, מקרוב.

בדחף רגעי שרבבה שפתיים ונשקה לה על פיה. היא נאנקה בהפתעה
כאשר התמונה נשקה לה בחזרה, משרבבת לשונה אל תוך פיה במיומנות
עוצרת נשימה. היה נדמה לה, למרלנה, שהיא מרגישה חזה גברי נצמד
אליה, וזוג ידיים על גבה וישבנה החשופים, אך משנפרדה מן התמונה
כדי לנשום, לא היה שם דבר.

זה כבר היה יותר מדי ליום אחד. היא יצאה את החדר מהירים, חזרה
אליו, חטפה מן השולחן בקבוק ליקר ורצה לחדר השינה.

אור חלוש, תכלכל, העיר אותה משנתה לאחר כך וכך שעות של עילפון
חושים. מבטה חלף בתימהון על החדר. מה?... איפה?... איך?... היא
התרוממה בבהלה לישיבה, עד שזכרונות הזמן האחרון שטפו מתוכה את
קורי השינה האחרונים. היא נאנחה בקול רם, והביטה בדיכאון
ברגליה החטובות המפושקות לפניה על המיטה. הפספוס דוקא די מתאים
לי... היא חשבה. ואז הביטה שוב בחדר. שום דבר לא השתנה מאתמול,
עד כמה שהיא יכלה להבחין. היא לא היתה בטוחה אם זה טוב או רע.
תוך כדי מחשבות אלו היא ביקרה בחדר האמבטיה, והתרוקנה. לאחר
מכן הגיעה לחדר האוכל, שם בהתה בשרידי ארוחה, שלא היתה שלה.
ליד המושב שלה היתה מוכנה ארוחה נוספת. היא התישבה לבסוף,
והחלה לאכול, אך לא בתיאבון רב.

כמעט לפני שסיימה, וקמה מן השולחן, כחכח מישהו בגרונו,
מאחוריה. מה שהיה עדיין בפיה נפלט החוצה וניתז על השולחן. היא
התרוממה מן הכיסא והסתובבה במהירות, רגליה בפיסוק רחב וכל גופה
דרוך. מה שראתה, הרגיע אותה, אך לא בהרבה. אותו פרצוף מוכר
וכחול עיניים, שהפעם היה מחובר בעליל לגוף גברי שרירי בגוון
שיזוף זהבהב (ועירום לגמרי...), היה שעון ברישול על הדלת,
ובחיוך מקסים אמר: "חשבתי דוקא שהאוכל לטעמך."

"אז יש לך גם גוף, בסופו של דבר" ענתה לו מרלנה.

האיש חייך שוב, פרש ידיו לצדדים, ובענוה מעושה אמר: "מסתבר."

מרלנה לא יכלה להתכחש לתשוקה הנוראה שמראהו של האדם עורר בה.
ובכל זאת... הוא חוסם את הדלת...

היא ריפתה את הדריכות בגופה, והזדקפה. מאחוריה נשמט הכסא ונפל
בחבטה על הרצפה. בצעדים גמישים פסעה קדימה, לקראת האיש בפתח.
הוא עצמו הפסיק להישען, ועמד כנגדה כשידיו תלויות לצידי גופו.
הוא לא הפסיק לחייך בשביעות רצון. מרלנה נעמדה מולו, כה קרובה
עד שהרגישה את פטמותיה מתקשחות למגע מרפרף עם חזהו של הגבר.
הוא לא היה גבוה ממנה בהרבה, כך שהיא לא היתה צריכה להרים אליו
את עיניה, כאשר שאלה אותו בקול נמוך, כמעט בלחישה: "מי אתה,
ומה אני עושה פה, בכלל?"

האיש הביט ישירות בעיניה, כל כך קרוב שהיא יכלה לראות את
בבואתה על אישוניו ולהרגיש את נשימתו על פניה. היא ספרה שמונה
פעימות לב עד שהוא ענה, גם כן בכמו - לחישה: "אני? אני שרידן.
ואת - את תהיי אמא טובה לילדים שלי."

תגובתה הראשונה של מרלנה היתה מעורבת. היא היתה אישה צעירה,
הרפתקנית מטבעה, ואהבה להתנסות בדברים חדשים, ומוזרים, אפילו.
לעומת זאת, היא לא אהבה שדברים נקבעים בשבילה, וכל ארועי הזמן
האחרון עוררו בה כעס ודחיה.

"ואם לא ארצה ללדת את ילדיך?" היא שאלה בקול רם יותר, חיוך
קריר ועקשני מתפשט על פניה.

"את תרצי." נלחשה התשובה, מלאת בטחון.

מרלנה התקרבה אליו עוד מספר מילימטרים, עד שאפיהם כמעט התחככו
זה בזה.

"לא." היא אמרה בפסקנות.

לא עלה על דעתה כלל שהגבר יכפה את עצמו עליה. מאוחר יותר, היא
תיזכר באותו רגע, ותנשך את שפתיה. אך כעת, היה תורו של הגבר
להתקרב אליה, והוא עשה זאת בעצמה כה רבה, חזהו מועך את שדיה
לצדדים, עד שהיא נאלצה לתפוס במשקוף הדלת כדי לא לסגת אחורה.
בטנו של שרידן היתה שרירית וחמימה כנגד בטנה, והיא הרגישה
תנועה זוחלת באזור חלציה. הוא תפס את פיה בפיו ונשק לה ארוכות.
היא שתפה איתו פעולה, נמנעת בכל כוחה מלהיסחף ולהיכנע לרגשותיה
בכזו קלות, ומשהרגישה את ידיו נכרכות סביב גבה, נפרדה ממנו
בדחיפה, לחייה המפוספסות סמוקות ועיניה עקשניות. הוא נראה
מופתע.

"אמרתי לא, נכון?"

בפעם הראשונה נדמה היה ששרידן מאבד את שווי משקלו הנפשי. מצחו
התקמט, ועיניו הביטו בה בזעם עצור, נתקלות במבטה של מרלנה. ואז
חזרה אליו הבעתו הרגילה. ללא אומר ודברים הוא סב על עקביו ופנה
מעל מרלנה, משאיר אותה מחייכת מאחוריו. חיוך שנעלם לחלוטין,
כאשר הוא פסע אל תוך הקיר ונעלם מאחוריו, כאילו עבר דרך אויר.

"היי, חכה!" קראה אחריו מרלנה ורצה אל הקיר. אך זרועותיה
הפשוטות נתקלו בקיר מוצק, קריר למגע. בקול גווע היא אמרה:
"חזור הנה. אל תלך..." ובהתה בקיר כדקה. לבסוף משכה בכתפיה,
והתישבה על הרצפה, במקום. לאחר כל מה שעברה, היא הרגישה פתאום
כל כך בודדה. היא לא ידעה איפה היא, או איך הגיעה לכאן. היא
רצתה לחזור לדירה שלה, לחברים שלה, למציאות. הכל כאן נראה כל
כך מטורף, חסר הגיון...

לא, היא לא רצתה להילחם לחיים ולמוות עם אף אישה מפוספסת אחרת.
לא רצתה להיות כלואה כאן. הגעגועים הביתה אחזו בבטנה, ונתקעו
כגוש מכאיב בגרונה. היא החלה לבכות, נשימתה מקוטעת, וראשה עמוק
בין רגליה. היא המשיכה להתייפח עוד שעה ארוכה, ולבסוף נרדמה
כך, גופה מקופל בתנוחת עובר.

מגעה הקשה של הרצפה נסך בכל עצמותיה כאב עמום, שולף אותה מאותה
שינה חסרת חלומות אליה שקעה. היא הרגישה את עצמה מזוהמת,
נבזית. שרידן... היא כל כך רצתה להיות עמו כעת, לצלול בתוך
זרועותיו ולהביט בעיניו הכחולות. מאוחר מידי... היא היתה בטוחה
שלא תראה אותו יותר. היא קמה על רגליה, מצב רוחה איום, והלכה
לאמבטיה.

הדבר הראשון בו הבחינה, לאחר שהספה צללה אל מתחת לנוזל הורוד
המבושם, היה גופו הזהוב והשרירי של שרידן, מעליו עמד איתן אותו
ראש יפה, אליו השתוקקה כל כך. בצווחת שמחה היא הסתערה עליו,
מפילה את שניהם אל מתחת למים, בעוד ידיה ורגליה נכרכות סביב
גופו הנהדר, פיה מוצץ בעוז את לשונו ושפתיו. הוא חיבק אותה
בכוח, אגן ירכיו נע בתנועות קצובות בעוד מרלנה גונחת בהנאה.

הם בילו יחדיו את שארית אותו היום, גולשים אל תוך הלילה בהנאה
שאינה יודעת שובע. כשסוף סוף הם נרדמו, חבוקים, היו מותשים
לחלוטין.

מרלנה התעוררה כשחיוך על שפתיה. בעוד עיניה עצומות, שקלה את
יחסה אל שרידן. בהפתעה קלה, הגיעה למסקנה שאין לה כל ספקות
לגביו. זה הגבר שאיתו רצתה לבלות את שארית חייה. היא רצתה שהוא
יהיה אב ילדיה.

היא לא ידעה מה היה בו שגרם לה להרגיש כך כלפיו. הוא היה גבר
נאה לכל הדעות, אבל כמותו כבר היו לה, ואפילו נאים יותר. אלה
העינים, היא חשבה. אותם גבישי בדולח כחולים שמביטים בה בצורה
כה חודרת. ישנה אמרה עתיקה, חשבה לעצמה, שלכל אדם שנולד, ישנה
בת הזוג המתאימה לו לחלוטין, זו שמשלימה אותו... ואני, אני
מצאתי את התואם שלי, עברה המחשבה במוחה, והיא נאנחה בהנאה, ידה
מגששת לצידה כדי להרגיש את חום גופו של שרידן.

אלא שהוא לא היה שם, וזה העיר אותה לחלוטין. שוב הרגישה את
עצמה נפחדת כילדה קטנה. היא ניסתה להרגיע את עצמה במלמולים:
"תראי, תראי, מרלנה. דבר אחד קטן שאינו מסתדר עם השאר, וכבר
מתנפץ הבטחון העצמי שלך כמו זכוכית!"

אך זה לא עזר. בדאגה היא גיששה סביבה לבגדים, נזכרה שהיא לא
זקוקה להם, הפטירה קללה ויצאה למטבח. על השולחן חכתה לה
הארוחה, כמו גם בקבוקי ליקר התפוזים הכחול (אני צריכה להגיד לו
שיפסיק עם זה), ומן הצד השני של השולחן שוב היו שיירים טריים
של אוכל. היא השמיעה אנחת רוחה. אז הגבר שלי הולך לעבודה
מוקדם. מה רע בזה?...חשבה בחיוך, ובקול רם הוסיפה: "שרק יחזור
מוקדם, גם כן."

היא התישבה לאכול, אך נמנעה מלשתות מן הליקר.

במשך כשעה אחר כך היא הסתובבה בחוסר מעשה בדירה, מדחיקה ממוחה
את המחשבה שבעצם היא כלואה שם. היא רצתה לצאת החוצה, אך לא
ידעה איך. לשרידן, לעומת זאת, לא היתה שום בעיה. הוא פשוט הלך
דרך הקיר. מרלנה נגשה אל אותה נקודה בה ראתה אותו נעלם אתמול.
הקיר היה מוצק למגע, ללא שום מתגים סודיים או משהו יוצא מגדר
הרגיל שהיא יכלה להבחין בו. נראה שהיה לו איזה תעלול אחר...
חשבה. איך הוא עושה זאת? הוא בכלל לא מתיחס לקיר כקיים... היא
נסתה לעבור דרך הקיר, לוחצת אליו את שדיה ובטנה, מנסה לחדור.
אט אט נדמה היה לה שהיא שוקעת דרכו באיטיות, ואז מהר יותר,
ויותר, עד שלפתע, היא מצאה עצמה בחוץ.

משב רוח קריר ונוקשה חבט בפניה, וגרם לה לעצום את עיניה לרגע.
משפקחה אותן שוב, ראתה כי היא נמצאת מחוץ לבנין, כשהקיר ממנו
יצאה היה עשוי מאבנים שחורות ומסיביות, מסותתות בגסות. המבנה
התנשא מעליה, קודר, שחור ומאיים. הוא היה מעוצב בדמות טירה
מימים עברו, עם צריחים, מרפסות צרות וגשרי מעבר ממתכת שחורה.
קירותיו היו גבוהים, וחרכי ירייה צרים השקיפו על הסביבה. מרלנה
נמצאה מחוץ לבנין, אמנם, אך לא מחוץ לחומות. אלה היו גבוהות
מאוד, עשויות מאותה אבן שחורה של הטירה. החומה היתה עגולה,
מקיפה את הטירה סביב, עד שנעלמה מאחוריו. מגדלי משמר היו
בנויים בה במרחקים שווים. מרלנה ספרה שלושה, וניחשה שהיו עוד
שניים מאחורי הבנין. לא היה כל סימן לפתחים של ממש בטירה או
בחומה. מרלנה החלה להקיף את הטירה, הולכת לאורך הקירות.

לאחר כמה דקות של הליכה מהירה על הקרקע הקשה שבין הטירה לחומה
(מרלנה לא היתה רגילה ללכת יחפה, אך חלקו של תרסיס הגוף שהיה
על כפות רגליה, התקשח כל פעם שפגעו רגליה ברצפה, נותן לה הרגשה
נוחה מאוד) נכנס אט אט לשדה ראייתה שער גבוה, שהיה קבוע בחומה.
הוא היה עשוי ממתכת שחורה, ובריח עצום סגר אותו מבפנים. על
הבריח שמרו שני חיילים עוטי שריון וחגורי חרבות. הם היו שקועים
בשיחה, ולא הרגישו בה, עד שמרלנה קראה להם.

למשך שבריר שניה הם היו המומים למראיה, ואז קפצו איש איש
לעמדתו בצד השער, ועמדו שם בדום מתוח, חניתותיהם מושטות קדימה.
מול השער בחומה היה שער דומה בבנין, וגם עליו שמרו שני חיילים
באותה צורה. מרלנה העבירה מבטה בין שני השערים, ובחרה בחומה.
היא ניסתה להרים את הבריח, אך הוא היה כבד מדי. החיילים לא זעו
כדי מילימטר, מבטם קבוע בנקודה כלשהי בחלל. היא ניסתה בשנית,
אך שוב כשלה. לבסוף קראה: "אולי תעזרו לי, למען השם?!"

החיילים קפצו כנשוכי נחש ממקומם, ותוך כדי התנצלויות נרגשות
והשתחוויות לרצפה הרימו בכתפיהם את הבריח ופתחו בפניה את השער.
היא יצאה החוצה בדממה, כשמבטיהם של החיילים נעוצים בגבה החשוף.
עוד לפני שנסגר השער מאחוריה, יכלה לשמוע אותם מתחילים
להתלחש.

לפניה התפתלה למטה דרך כבושה, חולפת בין שדות ירוקים ועצים
עמוסי פרי. מימינה פיכה נחל קטן, ולפני שמרלנה החלה לרדת בדרך,
שתתה ממנו ורחצה את פניה. בעוד היא הולכת בדרך, צפצפו מסביבה
ציפורים, ודבורי דבש קטנות זמזמו מסביב לפרחים צהובים ואדומים.
שיכרון חושים הציף אותה. הכל היה כל כך יפה! היא השתוקקה לטעום
פטל, שהיה הפרי האהוב עליה. וראו זה פלא, אחרי עיקול קטן בדרך
צמח לו שיח פטל לתפארת. הפירות שלו היו הטעימים ביותר שמרלנה
אכלה מאודה. כך צריך פטל להיות, החליטה בליבה. הדרך ירדה עוד
ועוד, עוברת בין שדות חרושים וכרי דשא נרחבים. הטירה כמעט שלא
נראתה, רק מגדליה מציצים לעיתים מעל לגבעות. הדרך התפצלה מספר
פעמים, וכדי לא ללכת לאיבוד לקחה מרלנה תמיד את השביל הימני.
לבסוף, לאחר חורשה קטנה ומלאת אור, הגיעה מרלנה לכפר קטן,
שבתיו הלבנים היו מכוסים בגגות רעפים אדומים.

את פניה קיבל כלב בקשקושי זנב נרגשים. "לופי! לופי!" נשמעה
קריאתו של ילד קטן, שמיד אחר כך יצא מאחורי בית קטן. "לופי,
לאן הלכ..." נקטעה קריאתו. הילד עמד לרגע המום למראה מרלנה
מלטפת את כלבו, ואז פרץ בבכי מר.

"למה אתה בוכה, ילד?" שאלה מרלנה תוך שהיא כורעת על ברכיה
ומביט בעיניו השחורות של הילד.

"זה... זה בגלל לופי, הגבירה." אמר הילד תוך שהוא מושך באפו
בקול רם.

"למה אתה צריך לבכות בגלל לופי, ילד? הרי הוא כלבלב כל כך
חמוד."

"כ...כ...כי אני אוהב אותו, הגבירה, ואני לא רוצה שיקחו לי
אותו."

"יקחו לך אותו? מי יקח לך אותו?" שאלה מרלנה וליטפה את ראשו של
הילד. זה נתן בה מבט מאשים.

"אני? אתה חושב שאני אקח לך אותו?"

הילד הנהן בראשו.

"לא, מה פתאום שאני אקח לך את לופי? אני לא אקח ממך דבר. אל
תדאג" אמרה בנימה מרגיעה ומחתה את עיניו של הילד.

דשדוש מהיר של רגליים גרם לה להרים עיניה, בעוד היא מלטפת את
ראשו של הילד. מולה עמדו שני אנשים, שניכר היה בהם שהם הורי
הילד. עיניהם היו קרועות לרוחה, ופניהם לבנים מפחד. "שלום",
אמרה להם מרלנה. האישה, שידיה החזיקו בחזקה את זרועות הגבר,
התעלפה. מה, לעזאזל, קורה פה? חשבה מרלנה בליבה. היה ברור
שהאנשים האלה מפחדים ממנה מאיזושהי סיבה, כאילו היו רגילים לכך
שהיא היתה באה ועושה בחייהם כל העולה על רוחה. היא החליטה לפזר
את חששותיהם, יהיו אשר יהיו, לחלוטין.

"אולי תרגעו, אנשים? אני לא אעשה לכם כלום", הצהירה בחגיגיות.

הגבר, שכרע על ברכיו כדי לטפל באשתו, קם והשתחווה לה כדי חצי
קומתו.

"תודה רבה לך, הגבירה טירולין, מי יתן ותישארי יפה לנצח." אמר
והשתחווה שוב.

"הגבירה טירולין?", שאלה מרלנה בקימוט מצח. "מי זו הגבירה
טירולין? לי קוראים מרלנה."

הגבר הביט בה רגע בחוסר הבנה, ואז השתחוה עד הרצפה שלוש פעמים,
תוך שהוא ממלמל ברכות כלפיה, כלפי "הגבירה מרלנה". אישתו, שרק
עכשיו התעוררה, הצטרפה אליו ברגע שיכלה לעמוד על רגליה. מרלנה
עמדה מולם כך לרגע, והמשיכה אל תוך הכפר.

היו בו סימני חיים, כגון כביסה מתיבשת על חבל, וכלי עבודה שזה
עתה ננטשו, אך היא לא הצליחה לראות אנשים, פרט לנערה צעירה,
שהשתחוותה לה בחיפזון, ומיהרה להיעלם בין הסמטאות. מרלנה
המשיכה ללכת בין הבתים הלבנים, עד שהגיעה לכיכר קטנה, ובה באר.
שם עצרה, וחככה במחשבותיה מה לעשות. היא לא ידעה מדוע האנשים
מפחדים ממנה, או יותר נכון, מפני אותה גבירה בשם טירולין,
שכנראה היתה דומה לה מאוד. מרלנה ראתה את דמותה המפוספסת
משתקפת בבאר, ונזכרה באותה אישה מפוספסת בערפל הירוק, שאותה
חנקה למות. היתכן שזו היתה טירולין? היו כל כך הרבה סימני
שאלה, והדבר היחיד שעליו יכלה לסמוך היה שרידן, האהוב והנפלא.

את הרהוריה קטעו קולות חצוצרה ותופים, ושירה רמה שהמילה ששלטה
בה היתה "מרלנה". מתוך אחת הכניסות שהובילו לכיכר, הופיעה
תהלוכה לא מסודרת של רקדנים ורקדניות, כולם שרים ומזמרים בלווי
כלי נגינה. אחריהם יצאו מספר חמורים אפורים עמוסי פירות
וירקות, נהוגים בידי ילדים קטנים, ואחריהם הלכו המון בני אדם,
תושבי הכפר ככל הנראה, ובראשם קשיש בעל זקן אדמוני ארוך, נשען
על מקל. התהלוכה התפזרה סביבה, מקיפה את הכיכר, ונעצרה, השירה
והנגינה גוועים אט אט. הקשיש פסע קדימה, השתחווה עמוקות, ובקול
צרוד משהו קרא: "ברוך בואך, הגבירה מרלנה, אל הכפר בלומרבל! מי
יתן ותישארי יפה לנצח, אישתו של אדונינו שרידן! כורעים אנו
לפנייך ברך, אימו של אלוהים!" אמר וכרע על ברכיו, כשכל האנשים
מסביבה עושים כמוהו.

מרלנה לא יכלה להכחיש שכל ההצגה מצאה חן בעיניה. בחיוך על
השפתיים היא רמזה לאנשים לקום.

"תודה רבה לכם, בני הכפר בלומרבל!" אמרה בקול רם. "היו סמוכים
ובטוחים שאזכור אתכם לטובה, אנשים טובים."

"תודה לך, הגבירה" אמרו במקהלה כל בני הכפר, והזקן המשיך:
"קבלי נא שי צנוע זה שלנו, הגבירה מרלנה!"

החמורים עמוסי הפרי החלו להתקרב אליה, אך לפתע טושטשה התמונה
מולה וסחרחורת אחזה במרלנה, מפילה אותה לקרקע. פרפרים רחפו
בבטנה, והיא כמעט הקיאה.

כשהפסיק הטירוף, לאחר כמה שניות, יכלה מרלנה לראות שהיא שוב
בטירה, ישובה על מיטת הסמרטוטים הנוחה שלה. שרידן היה מולה,
מביט בה בסבלנות, שנעלמה ברגע שמבטה התמקד בו.

"למה יצאת החוצה בלי רשות?!" הוא כמעט וצעק את המילים.

זה היה בדיוק מה שמרלנה היתה צריכה עכשיו. ששה לקרב, היא השיבה
לו בטון זהה: "ולמה אתה נעלם לי כל הזמן? אתה חושב שזה נעים
להתעורר בתוך מיטה ריקה? לפחות היית משאיר לי פתק, או משהו
כזה!"

"להשאיר לך פתק? אני חייב לך דין וחשבון על משהו? אני בעל הבית
פה, במקרה ששכחת!" הפעם הוא ממש צעק. מרלנה לא נשארה חייבת.

"ומה אני, אורחת זמנית?!" הטיחה בפניו, ורק אז התפנתה לחשוב על
מה שאמרה, והשתתקה. דקה ארוכה היתה דממה בחדר, רק נשימותיהם
נשמעות.

"לא." אמר שרידן לבסוף.

מרלנה עצמה את עיניה, רועדת כולה. "אתה... אתה חטפת אותי" אמרה
כמעט בבכי. "אני לא רציתי לבוא לכאן. אתה חטפת אותי!" אמרה -
האשימה בקול רוטט.

"ועכשיו, עכשיו את רוצה להישאר פה, איתי?" שאל שרידן בקול רך,
תוך שהוא מחבק אותה.

"אני לא יודעת. אני חושבת שכן."

היא התנשמה בכבדות, ושרידן הצמיד את שפתיו לשפתיה ונשק לה
ארוכות. היא צנחה אחורה על גבה, שרידן מעליה. דמעות היו
בעיניה, והוא ליקק אותן. בדממה, תינו אהבים.

שלושת השבועות הבאים היו רצופי חוויות ותגליות חדשות. מרלנה
למדה הרבה אודות הדברים שיכלה לעשות. "הכל זה ענין של רצון",
אמר לה שרידן. הם עמדו בחדר אחר בטירה, (מרלנה גילתה שהיא הרבה
יותר גדולה ממה שנראתה) והתאמנו. - "אני רוצה תותים" אמרה
מרלנה, וחשבה עליהם, דמינה אותם ואת טעמם. ברגע שהיתה לה תמונה
ברורה שלהם בדמיונה, לחצה. מולה, על הרצפה, הופיע תות בודד.
שרידן צחק, ומרלנה הצטרפה אליו. היא לחצה עוד, והתות התרבה,
והפך לאשכול תותים. היא המשיכה, ושיח קטן נבט בינה ובין שרידן,
צמח והתפתח לעץ. ואז הטשטשה התמונה, והכל נעלם. שרידן הרים את
ידו, ואמר: "די." היו לו כוחות כמעט אלוהיים, שגרמו לה להעריץ
אותו. כל הטירה, למעשה כל הארץ שבה נמצאו היו פרי בריאתו, כך
סיפר לה.

היא למדה ללכת דרך קירות, וכך שוטטה בטירה. אלא שהיו קירות
שהיא לא יכלה לחדור דרכם. הדבר הסב לה כאב, ומששאלה את שרידן
מדוע זה קורה, פשוט השיב לה: "אין שום דבר מאחורי הקירות האלו
שיכול לענין אותך". היא לא הסכימה איתו, אך שמרה זאת בליבה.

האנשים שאיישו את הטירה היו נחמדים למדי, אך מרלנה מצאה את
התנהגותם מזויפת משהו. תשובותיהם היו מנומסות להחריד, וכל פעם
שניסתה לדובב אותם בקשר למשפחותיהם, או נושאים דומים, היו
נסוגים לאפטיות כשניצוצות פחד בעיניהם. "הם לא חכמים במיוחד,
אבל עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר", אמר לה שרידן. היא לא
מצאה את התשובה הזאת מספקת, והחליטה לפעול בדרכים שידעה.

"שלום, מיכאל!" אמרה לנער המטבח, צעיר כחול עיניים וזהוב שער
בגיל ההתבגרות, שאת מבטו החושק תפסה לפעמים מחליק על עורה
המפוספס. הנער לא נמנע מללטוש עיניים גם עכשיו, כשהיו שניהם
לבד במזווה החשוך.

"שלום, הגבירה." הוא הניח את המצרכים מידו, לשונו מלקקת את פיו
מבלי משים. היא ידעה בדיוק מה חלף במוחו. נערים בגיל הזה הם כל
כך שקופים, חייכה אל עצמה. אך בו היא נזפה:

"הגבירה, אתה קורא לי?" אמרה והתקרבה אליו עד לטווח יד. "איך
ביקשתי ממך לקרוא לי, מיכאל?"

"מרלנה, הגבי... מרלנה." הוא השאיר את פיו פעור. באור המועט
שהיה במזוה, התנוצצה טיפת זעה על מצחו. היא התקרבה אליו קצת
יותר.

"את מי אתה משרת, מיכאל?"

"אותך, מרלנה" אמר בהתלהבות.

"ואת מי עוד?"

"את האדון, מרלנה."

"את האדון." אמרה בשביעות רצון. "מה אתה חושב על האדון,
מיכאל?"

"על האדון? הוא... הוא האדון". קולו לא היה יציב.

"ומה עוד? אתה אוהב אותו?" המשיכה מרלנה ללחוץ, עיניה קבועות
בעיניו. האויר במזוה הפך להיות כבד ולח, מלא חושניות, בדיוק
כפי שרצתה. היא פסעה עוד צעד לעברו. מיכאל נסוג מעט לעבר
הקיר.

"כמובן שאני אוהב אותו. הוא האדון שלי. הוא הביא אותי לכאן."

מרלנה התקרבה אליו עוד, דוחקת אותו כלפי הקיר, עד שלא היה לו
לאן לברוח. עיניו שוטטו בפראות על גופה הקרב, מתרוצצות בין
עיניה החתוליות לבין כפות רגליה. היא נשענה קדימה, תומכת בקיר
בשתי ידיה, ראשו של מיכאל בין כפות ידיה. היא אמרה בלחש (מכיון
שלא היה כל צורך בדיבור רם יותר): "מאיפה הוא הביא אותך לכאן,
מיכאל?"

הנער לא השיב. אותה תגובה היא קיבלה תמיד לאותה שאלה. היא
ניסתה מכוון אחר: "ואותי, מיכאל? האם אתה אוהב אותי?"

"יותר מכל, מרלנה."

היא נשקה לו על פיו. "יותר מכל? יותר גם מטירולין?"

הנער, שעוד היה המום מן הנשיקה, אמר: "טירולין היא אפס לידך,
מרלנה! האדון עשה כל כך בחכמה שהביא אותך במקומה!"

הביא אותי במקומה! "איך נראתה,אותה טירולין שאני במקומה?" הנער
הביט בה בתמיהה, והיא הוסיפה: "הרי לא פגשתי אותה, מיכאל."

ריחות גופם התערבבו באויר הדחוס של המזוה, מגרים ומפתים. מיכאל
כרך את ידיו סביב גבה, והיא ליטפה את חזהו, מבטה חוקר, דורש.

"אבל, מרלנה, בודאי שפגשת אותה. גם לה, כמו לך, היה עור
מפוספס".

מרלנה החליטה שהמידע שקיבלה הצדיק תגמול הולם לנער שופע
ההורמונים. בעוד הוא מאבד את בתוליו במזווה החשוך, העיקו על
מוחה מחשבות רבות. דאגה אחת, לפחות, לא היתה לה: המחזור שלה
התעכב כבר בשלושה שבועות.

זכרונות של הקרב בערפל הירוק העבירו צמרמורת בגופה, ועם זאת
היה בהם משהו מענג, מקור לגאוה. דבריו של מיכאל גרמו לה להיות
כמעט בטוחה שהאישה אותה ניצחה והרגה שם, היתה אותה טירולין,
שכנראה היתה בת זוגו הקודמת של שרידן. ניצנים של קנאה עלו
במחשבותיה, אך היא שכנעה את עצמה שאין בהם צורך. מרלנה, מרלנה.
איך את יכולה לצפות שאדם כמו שרידן, לא תהיה אישה בחייו לפניך?
אמרה לעצמה.

היא רצתה לראות את עצמה בראי, והוא הופיע לפניה כמעט מיד, גדול
ונוצץ. הדמות במראה הישירה אליה מבט ירוק, מחייך. היא היתה
קרחת לחלוטין, עדיין, והדבר החמיא לה. הפספוס שבעורה, שלא כמו
בהתחלה, לא היה שרירותי, פסי אורך ורוחב מדויקים. הפסים כאילו
הוצרו והתעדנו, מחליקים על חמוקיה, נצמדים לקוים המעוגלים של
גופה, מדגישים אותם, זורמים בידיה ורגליה החטובות. המראה מצא
חן בעיניה. מפתה וקטלנית, חשבה והחלה לבצע תרגילי מתיחה מול
הראי. התחושה היתה טובה. על כדור הארץ היא נהגה להתעמל
בקביעות.

במקום הזה, יהיה אשר יהיה (שרידן סירב להסביר לה איפה הם
נמצאים) לא היו בנמצא אולמות ומכשירים. עם זאת, אין סיבה שלא
יהיו, ועכשיו!

החדר בה עמדה גדל ולבש צורה מלבנית. נורות ניאון נוצרו על
התקרה, ונדלקו ברשרוש. ריח קלוש של זיעה מילא את החלל, שלפתע
הפך להיות ממוזג. על הקיר לימינה טיפס סולם עץ רחב, מזרונים
קטנים למרגלותיו. היא חייכה בשביעות רצון. כוחה גבר מיום ליום,
והיא יכלה להשתמש בו ביתר קלות ודיוק. מולה לבשו צורה אופני
כושר (שניים, כך יותר טוב), ומכשירי משקולות שונים התגשמו
כשעבר מבטה על הקירות החשופים. מוזיקה קופצנית החלה להתנגן על
הטייפ, ומרלנה, מגבת אדומה על כתפיה, פנתה אל האופניים, עלתה
עליהם (בפעם הראשונה ללא תחתונים...) והחלה לדווש. לאחר כעשר
דקות היא עברה למכשיר אחר, ואז הפסיקה בפתאומיות. המקום היה
ריק מידי. היא רצתה עוד אנשים מסביבה, ועכשיו!

מיכאל התגשם שם, מולה, מבטו מבולבל וארגז ירקות בידיו.

"מרלנה, את הבאת אותי לכאן?"

"הגבירה, בשבילך" הצליפה בו בלשונה.

רק חסר לי ששרידן יגלה את הסיפור איתו, חשבה. אחריו הופיעו עוד
כמה אנשים מסגל הטירה, שמרלנה העלתה בדעתה, ואחריהם כמה מן
הכפר, כולם מן השריריים והחזקים יותר למראה. חדרי הלבשה נפתחו
במקום, ומרלנה נכנסה אליהם, מתאימה בגדים ומסבירה לאנשים
ההמומים איך בדיוק הם הגיעו לכאן, ומה היא מצפה מהם שיעשו.
לבנות שהגיעו (היא בחרה את היפות והחזקות ביותר, יצר התחרות
גואה בה) היא הסבירה בנפרד את העבודה על כל מכשיר ומכשיר, תוך
שהיא מדגימה. בפעם הראשונה מאז הביא אותה שרידן לכאן, היא
הרגישה כמו אלוהים, כל יכולה. אלא שהיא לא היתה.

היא נזכרה בידידה הישנים מביתה הישן, וניסתה להביא אותם לכאן.
הכאב היה כמעט בלתי נסבל, מפלח את ראשה מאוזן לאוזן. באכזבה,
ואחר כך בזעם, הוסיפה מרלנה עוד משקולת על המכשיר, ומשכה אותה
בכוח כה רב, עד שהמכשיר רעד.

"שרידן."

"מה, יקירתי?"

הם שכבו יחדיו, חבוקים, בעוד האור החיוור של השחר נשפך מחרכי
החלון. קרירות נעימה היתה באויר, נמהלת בריח המיוחד של עוד
לילה מפרך של פעילות מענגת. שרידן היה עדיין מנומנם, ראשו נח
על שדיה, אך מרלנה היתה ערנית לחלוטין, עיניה נעוצות באויר
שלפניה, וידה מלטפת את ראשו. ציפורים צייצו בחוץ, עליזים ומלאי
חיים. כמו החיים שבבטנה, היא חשבה.

"יש לי משהו לספר לך", אמרה בחוסר ביטחון. אני כבר בחודש
השלישי, לפי החשבון, ועדיין לא סיפרתי לו. למה אני חוששת כל כך
לספר לו?

שרידן עדיין לא הזיז את ראשו, וקולו העמוק העביר רטט נעים בחזה
ובחלל ריאותיה.

"אני מקשיב".

"זה משהו חשוב".

הוא הרים את ראשו מעט, ועיניהם נפגשו באור העמום. הוא חייך.

"עצוב או שמח?"

חיוכו סילק את כל החששות הלא מוסברים מליבה. היא החזירה לו
חיוך.

"השאלה הנכונה צריכה להיות: בן או בת?" היא אמרה, ולא סיימה את
המשפט לפני שהוא זינק עליה, צוחק בקול, ומחבק אותה בחום.
רגליהם השתלבו, והוא הפך אותה כך שהיא שכבה עליו, מצחקקת. הוא
סכר את פיה בנשיקה לחה.

"כמה זמן?"

"אני חושבת שאני בתחילת השלישי".

הוא הפך אותם שוב, וירד לבטנה, מצמיד אליה את אזנו. מרלנה
צחקה.

"אין עוד מה לשמוע, טפשון. אפילו בטן עוד אין לי!"

שרידן נשק לבטנה. "יש לך כל מה שצריך, מרלנה". הוא המשיך לנשק
את האזור, יורד ויורד, עד שהיא חשה את לשונו החמימה מטיילת
בתוך תוכה, סוחטת ממנה אנקת עונג. היה ברור לה שהלילה עוד לא
נגמר.

"היי ברוכה, הגבירה מרלנה. מי יתן ובנך יחיה לעד". לודגל
הקשיש החווה את הקידה המסורתית, ומרלנה חשקה שפתיה. הוא היה
זקן מאוד, והקידות האלו לא הסבו לה נחת, לא כאשר הן באו מצידו.
היא חששה שגבו יתפס, אך, למרות הפצרותיה הוא לא חדל מן המנהג.


"מסורת", הוא אמר, "היא דבר חשוב מאוד. לקחים מן העבר מונעים
צרות בעתיד". הוא מצץ ממקטרתו והתיישב. מרלנה התישבה מולו.

היא עוד לא החלה לחוש את הכבדות המאפיינת הריון, אולם מבטים
בוחנים במראה גילו לה כי הפסים על בטנה התעגלו מעט, מרמזים על
החיים הנוצרים מתחת לשרירים השטוחים עדיין. הזקן מצץ שוב
ממקטרתו, מצחו מתקמט במחשבה עמוקה, חוכך בדעתו לגבי המילים
שאותם הוא רצה להשמיע. מרלנה הביטה בו בסבלנות. בקשתו לדבר
איתה עוררה בה סקרנות, והיא הטריחה את עצמה מן הטירה לכפר,
בתקוה לשמוע ממנו מידע חדש על עולמה. מידע ששרידן סרב לספק
לה.

לודגל הביט בה במבט מוזר, עצוב. הוא אמר בקולו הצרוד: "אני
מצטער, הגבירה מרלנה. אלא... שאני פועל על פי כורח מסוים".
מבטו ירד אל בטנה של מרלנה, והחריצים בפניו נתעמקו. ואז נשמע
רחש מאחוריה, ומבטו של הזקן עלה במהירות והתמקד מאחורי כתפיה.
תחושת אזעקה פעמה בחזה של מרלנה, ורגליה נמתחו כדי לזנק מכסאה.
אלא שתנועתה רוסנה על ידי זוג ידיים קרות, עורן בגון כחול
עמוק, שחבקו בכוח את חזה ומשכו אותה לאחור.

הכסא התרסק מתחתיה, החליפה המפוספסת מגינה עליה מן החבטה,
גורמת לגבה להתקשח. קול נשי צחק מעליה, לועג ומשפיל, בעוד ברך
כחולה מתמקמת על בטנה, לוחצת בחזקה. מרלנה בעטה ברגליה, אך
פגשה רק אויר. הידים שלפתו את חזה מקודם נעלמו, כדי לתפוס את
ידיה ולהצמידן לרצפה. רק עכשיו, כשהתוקפת כרעה מעליה, ראתה
מרלנה את פניה בפעם הראשונה. עורה היה כחול לחלוטין, כמו גם
עיניה. היה לה שיער שחור באורך בינוני, קשור לאחור בצורה
כלשהי. שפתיה היו סגולות.

והיא היתה קרה! אצבעותיה לפתו את פרקי ידיה כמו גלידי קרח,
ושדיה, שנגעו באלה שלה, פיזרו סביב ענן של קור מקפיא. מרלנה
ניסתה לנער אותה מעליה, אך האישה רק נצמדה אליה, בטנה הקרה
נדבקת אל בטנה של מרלנה, משתקת אותה לחלוטין. האישה התבוננה בה
בריכוז מלמעלה, שיניה נחשפות בחיוך עקום. מרלנה הבחינה רק
עכשיו בדמיון המדהים שהיה לה לשרידן. היא ניסתה לזעוק את שמו,
לקרוא לו, אך האישה הצמידה שפתיה לאלו של מרלנה, ומכת קור לכדה
את צעקתה בתוך פיה.

"הגבירה מרלנה, אם בנו של שרידן, הלא כן?" שאלה האישה בלעג, לא
מצפה לתשובה. ידיהן נפרדו, וכעת ישבה האישה על בטנה של מרלנה.
גם היא היתה עירומה לחלוטין, אך לא קירחת. מרלנה היתה משותקת
כולה בגופה, ורק עיניה התרוצצו למעלה ולמטה על גופה של התוקפת.
האישה העבירה את ידיה על גופה של מרלנה, מתחילה בפניה, ואז
יורדת, כפותיה הקפואות מחליקות על קימורי גופה, ונעצרו רק
בבטנה.

"גוף טוב", היא אמרה בהערכה. "שרידן יקירנו היטיב לבחור הפעם".
האישה הרימה את רגליה והסתובבה על בטנה של מרלנה, מפנה אליה את
גבה וישבנה. "אלא, שהוא לא יבין לעולם שאישה מן המאגר הגדול
לעולם לא תלד לו את הבן בו הוא חושק כל כך. אני אדאג לכך." היא
עיקלה את צווארה, פוגשת את מבטה של מרלנה בעיניה. "אמרי לו,
ששנון עדיין מחכה לו", אמרה, וצחקה. ראשה הסתובב, ולפי הזוית
בו היה נטוי הסיקה מרלנה שהאישה הביטה במפשעתה. יד ארוכה
וכחולה התרוממה באויר, האצבעות נקמצות לצורת חרוט, והחלה לרדת.
תחושת קור איומה חדרה אל תוך בטנה, מלווה בכאב עמוק. מרלנה
עצמה עיניה בחזקה, וצרחה בכל כוחה. אלא שרק קול נשימה מקוטע
עלה באוויר, בעוד שנון מגששת בתוך גופה, חופרת ומגרדת.

מבטו של שרידן היה עצוב ומרוחק כאשר גהר מעליה, ידיו מלטפות את
לחייה. מרלנה ראתה אותו ופרצה בבכי מר, קולני.

"ששש... ששש...", הוא היסה אותה. "שני עכשיו, אהובה שלי.
שני...".

קולו היה מרגיע ומרדים, עיניו נוצצות בפיתוי. אולם היא לא יכלה
לתת לעצמה מנוח.

"הבן שלנו..." היא צעקה במקוטע, קולה חנוק מבכי. "היא... היא
לקחה אותו ממני!" אמרה, ידיה מגששות במפשעתה, מרגישות את המרקם
הקרוע והחבול. הוא תפס את כפות ידיה בידיו, לוחץ ומנחם. הוא
ציוה עליה לישון, לנוח, והיא עצמה את עיניה...

תמונתה של האישה הכחולה, זו שקראה לעצמה שנון, חזרה ועלתה
בחלומות הביעותים שלה. היא שוב חשה את עצמתה המקפיאה מעליה,
שוב שמעה את צחוקה המלעיג. ש... נ... ו... ן...!!! היא זעקה
בחלומה. מתוך ראשה בקע אותו קול קריר שהיה קולה: מרלנה,
יקירתי! כמה טוב לפגוש אותך שוב...

למה?... היא שאלה בתמיהה מעורבת בזעם. למה!

בת אנוש חסרת בינה. האם את באמת חושבת שיכולת להרות את בנו של
שרידן?...

ומדוע לא?...

הדברים לא נועדו להיות כך. לא בת תמותה היא שתיתן חיים לבנו של
שרידן...

אלא מי?...

פרצופה הכחלחל של שנון ריחף מולה, עיניה נפערות, שתי להבות
כחולות בוערות בתוכן. אני... טפשונת. אני, ורק אני.

לא, לא נכון... תהיה עוד פעם. ועוד פעם - - -

צחוק רועם התגלגל בתוך חלל ראשה של מרלנה.

טפשה! אמרה לבסוף שנון. טפשונת! שרידן לא יתן לך עוד בן. הוא
מעולם לא נתן, ואף פעם לא יתן! רק לבאה בתור תינתן עוד
הזדמנות. חכי, עוד מעט גם תכירי אותה...

זכרונות רעים, ירוקים וכחולים, שלפו אותה מן החלום לאיטם.
ובעוד דמותה שחורת השיער של שנון מתפוגגת ונעלמת, זעקה אליה
מרלנה: ומי את, שנון, בשביל שרידן?...

אחותו... הגיעה אליה התשובה, אך מרלנה המתעוררת לא היתה בטוחה
ששמעה אותה.

שבוע חלף בטירה הקודרת, ודומה היה שפצעיה הגופניים של מרלנה
נרפאים, אם לא אלו שבנפשה. שרידן הקיף אותה בכל הפינוקים
האפשריים, משרתיו נענים לכל רצונותיה, הקטנים והגדולים. אלא
שמשהו היה חסר.

שרידן. פרט לביקורים חטופים, ביקורי נימוסין, כך קראה להם
מרלנה בינה לבין עצמה, לא ראתה אותו. לעיתים, כשיצר הגעגועים
היה גובר עליה, היתה משוטטת בטירה ומחפשת אותו. לשוא. היא חשה
שהוא מבלה בתוך אותו חלק של הטירה שהיה סגור לפניה. המרירות
החלה לרכוש מקום של כבוד בליבה. שנון צדקה... הוא מתרחק ממני.


וכשחלפו להם הימים, ועיניו הכחולות של שרידן נראו בחדרה פחות
ופחות, הפכה המרירות לשנאה. וזו בערה בחזה כאש, שורפת ולא
מרפה. ובאחר צהרים אחד, אדום עננים ומלא שנאה, הגיעה מרלנה אל
אחד מאותם קירות בלתי עבירים, והביטה בו בזעם משתלח. היפתח!!!
היא ציותה בכל נימי נפשה. הקיר הרעיד קלות, אך חזר לצורתו
הקודמת, הבלתי עבירה. הכל שאלה של רצון... עלו במוחה דבריו
הרחוקים של שרידן, ועיניה הבריקו.

"היפתח!!!" היא צרחה בכל כוחה, הדים מתגלגלים במסדרונות
האפלים. הקיר הרעיד בשנית, גלים של חום עולים ממנו. והיא ניסתה
להיכנס, כולה נחישות וזעם. עיניה עצומות, היא צעדה אל תוך
הקיר. לרגע לא הבינה מה קורה, כי גופה לא חש דבר. אך משפתחה את
עיניה, ראתה שהקיר נסגר מאחוריה, ומסדרון חדש היה פרוש לפניה.
היא החלה ללכת בו. משני צדדיה היו פתחים, מובילים לחדרים בהם
ציוד משונה, טכנולוגי למראה בחלקו, ובחלקו לא. מרלנה המשיכה
לשוטט לאורך המסדרון הראשי, צעדיה רכים, לא משמיעים רעש. תחושה
מסוימת הובילה אותה לאורך נתיב מוגדר, יחיד. לבסוף הגיעה לחדר
שדלתו היתה פתוחה למחצה. מרלנה הציצה אל תוך החדר.

שרידן ישב על ספה אפורה, גבו אליה. ומולו - נשימתה נעתקה מפיה
- מולו היה חלל בקיר, או, למעשה, מעין מסך טלוויזיה ענקי,
שהתמונה עליו היתה של קומה מסוימת בבית דירות. יותר מדויק:
התמונה עקבה, בגובה החלון, אחרי אישה גבוהת קומה ובהירת שיער,
ששוטטה בדירה, לבושה בחלוק. התמונה עקבה אחריה בעוד היא עוברת
חדרים, נעה מחלון לחלון. מרלנה כבר לא היתה בטוחה שזו תמונה.
היא השתכנעה יותר ויותר שזהו חלון אמיתי אל כדור הארץ הישן,
ממנו גם היא באה. האישה מודעת לכך ששרידן מתבונן בה! משהו
בתנועותיה הסגיר זאת. מבטיה החטופים לעבר החלון, מוכרים למרלנה
עד אימה.

בדממה היא נסוגה מן החדר, ליבה כבד עליה. היא התבוננה במסדרון
הארוך שהיה הדרך חזרה בחוסר התלהבות. כרגע, כל מה שרצתה היה
להימצא בחדרה.

רק תחושת הפתעה קלה לוותה אותה כאשר לפתע היא נמצאה שם.

את הערפל הירוק, שהקיף אותה מכל צדדיה, מספר ימים אחר כך, היא
קידמה בהפתעה אפילו פחותה. למעשה, היא ממש ציפתה לו, והתאכזבה
כאשר גילתה שהסכין הקטנה, אותה הצמידה בחוט אל קרסולה, נעלמה
לה. היא היתה לבדה בערפל הירוק, בדיוק באותו מצב כמו בפעם
הקודמת. אלא שלא בדיוק באותו מצב, היא חשבה. הפעם תנצח הגבירה
הקודמת של שרידן, ואני אזכה לשאת בתוך בטני את בנו.

ולפתע הבינה: לא שרידן חשוב. אלא הבן שלו. היה חשוב לה להיות
האמא - הרבה יותר מלהיות האשה. בעצם, היא הפתעה קלות, היא כבר
לא רצתה להיות האשה, אלא אך ורק האמא. אבל, בשביל זה היא תצטרך
לעבוד.

והיא אגרפה את ידיה, וניערה את רגליה אל הערפל הסמיך. מפתה
וקטלנית... בתוך הירוק, כך ידעה, ציפתה לה אותה נערה
בלונדינית, עכשיו קירחת ולבושה לקרב. היא החלה ללכת, מבטה בולש
לכל הכוונים.

לא היה עליה לעבור מרחק רב עד שהסתמנה מולה דמות נשית מפוספסת,
מתקרבת מולה עד לטווח נגיעה. האישה חייכה אליה בבישנות. מרלנה
התגברה על הדחף לזנק לגרונה, וחייכה אליה בחזרה.

"אני חולמת, נכון?" שאלה אותה האישה בקול נעים. מרלנה הבחינה
שהיא מעט יותר נמוכה ממנה, אך לא בהרבה.

"אנחנו, כנראה, חולמות ביחד." היא השיבה.

"את יודעת מה זה המקום הזה?"

"לא."

"מקום מוזר." אמרה האישה, והמשיכה: "בכלל, כל השבוע האחרון היה
מוזר למדי. דרך אגב, שמי דיאמה". היא הושיטה את ידה ללחיצה.

"מרלנה". היא עשתה כמוה, ולחצה. ידה היתה חמה ויבשה, ולחיצתה
חזקה. מרלנה החלה להבחין בערפל הירוק כשהוא מתחיל להסתחרר
מסביבן. היא לא הרפתה את הלחיצה, אלא הגבירה את כוחה. נענית
לאתגר, עשתה כך גם דיאמה, משנה את תנוחתה ובתוך כך מתקרבת אליה
מעט. מרלנה הזרימה יותר ויותר כוח לזרועה, לוחצת את ידה של
דיאמה עוד ועוד. מסביבן יצר הערפל הירוק פעמון מסתחרר, וכבמשך
דקה עמדו שתי הנשים במרכז הסערה, זו מול זו ברגליים פסוקות
קמעא וידיהן הימניות מתאמצות למחוץ זו את זו. לבסוף לא יכלה
לשאת מרלנה את הכאב והיא החלה לנער את ידה, מושכת אותה בחזקה.
השניה לא הרפתה את הלחץ אלא לאחר כמה שניות, ועמדה מולה,
מגחכת. "אני מתאבקת אולימפית, מרלנה. לא כדאי להתחיל איתי".

"אני אשתדל לזכור זאת", רטנה מרלנה בשקט, משפשפת את ידה.

היא יותר חזקה ממני, ובודאי מנוסה יותר בקרבות, עלו במוחה
הרהורים. אך גם אני לא ידעתי מה מטרת המקום הזה כשבאתי לכאן
בראשונה... "את יודעת, דיאמה, תמיד רציתי להיאבק עם מישהי. אבל
אף פעם לא היה לי האומץ. פחד קהל, את יודעת. אבל כאן - " אמרה
והחוותה סביבה בידה - "לא נראה לי שיש פה מישהו, חוץ משתינו."

"את רוצה להילחם בי?" שאלה דיאמה בחיוך רחב.

"סתם, לא ברצינות, רק כדי לראות מה זה. מי יודע, אולי, כשנצא
מן החלום הזה, ניפגש במציאות, ונעשה את זה כמו שצריך."

"או קי... זה נראה כאילו אנחנו בפנטזיה של איזה מישהו..."
ושתיהן צחקו בקול.

דיאמה הביטה סביבה. "נראה, שזירה כבר יש לנו." אמרה כשעיניה
סורקות את הפעמון הירוק שהקיף אותן. "חסר רק בוץ כדי שהפנטוז
שלו יהיה מושלם".

בוץ... חשבה מרלנה, ומתחת רגליהן התרככה הרצפה, הופכת לבוץ
עבה, רטוב, חום אפרפר. דיאמה הביטה למטה בחיוך. "זה כנראה באמת
חלום." היא אמרה, והסתערה.

עורה המפוספס של מרלנה התקשח כאשר נפגשו חזיהן בחבטה. היא
איבדה את שווי משקלה, והחליקה לאחור על הבוץ, דיאמה מעליה,
מצחקקת. "גורם ההפתעה חשוב מאוד..." היא אמרה כאשר ידיה הצמידו
את כתפיה של מרלנה אל הבוץ. מרלנה בעטה באויר, בטנה מתרוממת
ומעיפה את דיאמה אל הצד. הן תפסו אחת בזרועותיה של השניה, בוץ
מרוח על רוב גופן, והתרוממו על רגליהן, מנסות להפיל אחת את
השניה תוך כדי כך. לבסוף נחתו שתיהן על הרצפה, מתיזות בוץ לכל
עבר.

רגליהן השתלבו, והן התפתלו והתגלגלו מספר פעמים, עד שמרלנה
ביססה לרגע מצב בו דיאמה היתה מתחתיה, גופה לכוד בין רגליה.
באותו רגע חשבה לאחוז בגרונה החשוף של יריבתה המרותקת, אך ברגע
שניסתה לעשות זאת נעה דיאמה לאחור, גופה החטוב מחליק בין
זרועותיה, ותפסה את ראשה בין ירכיה. מרלנה אחזה באגן הירכים של
דיאמה וניסתה להתרומם באויר, אך רגליה החליקו לאחור והיא נפלה
בחבטה על חזה, ראשה עדיין לחוץ היטב בין שתי ירכיים מוצקות,
ופרצופה בבוץ.

היא התרוממה על ידיה וניסתה לחלץ את הראש, ומשנראה היה כי
הגולגולת הקרחת אכן נשלפת מבין הרגליים, התגלגלה דיאמה על
בטנה, מאלצת את מרלנה לגלגול מכאיב משלה, כך שעכשיו היא שכבה
על הגב. דיאמה התרוממה והתישבה מעל שדיה של מרלנה, כמעט על
גרונה. מרלנה ניסתה להניף את רגליה באויר וללפות את ראשה של
דיאמה מאחור בעזרתן, אך זאת התכופפה מעט קדימה, וכל מה שהרגישו
כפות רגליה היה גבה החלקלק. דיאמה החלה לבצע תנועות רכיבה
הומוריסטיות, מכריזה על נצחונה. ללא נסיגה מהתנוחה הנוכחית היא
אמרה: "לא רע, בשביל מתחילה. את בטוחה שאין לך ניסיון
בהיאבקות? יש לך פוטנציאל".

מרלנה הביטה בה מלמטה למעלה. פניה היו קרובים מאוד למפשעתה של
דיאמה, ושני שדיה, גבוהים מעל בטן חלקה ואפורה מבוץ, הסתירו
חלקית את פיה. "את באמת חושבת כך? דוקא די נהניתי, למרות
שהפסדתי. בפעם הבאה אני אנצח אותך!" הכריזה. דיאמה נחרה בבוז
מעושה. "אני אקרע אותך לגזרים, חלשלושה!" ומרלנה ענתה לה, ראשה
עדיין לכוד מתחתיה, "אין לך סיכוי".

שתי הנשים צחקו. יהיה חבל להרוג אותה. היא נראית נחמדה. יכולנו
להיות חברות טובות..."

חמש דקות מנוחה?" הציעה מרלנה.

"בסדר", ענתה לה דיאמה, וגלשה לאיטה מטה, גופה מחליק על פני זה
של מרלנה. לבסוף נשארה לשכב עליה, רגליה פסוקות לרוחה בבוץ
ועיניהן מביטות זו בזו. "כך נתחיל את הסיבוב הבא."

"למה דוקא את למעלה?"

"כי אני ניצחתי." ידיה זחלו בבוץ מתחת לגבה של מרלנה, ונשארו
שם, חובקות אותה בכח. התחושה היתה נעימה, ולרגע תהתה מרלנה על
משמעותה. לא, היא החליטה. אין לתנוחה הזאת שום משמעות מינית.
אני לא אוהבת נשים! זו ההרפיה הנעימה לאחר מאמץ, שגורמת לי
להרגיש כל כך טוב. גם היא חיבקה את גבה החלק של דיאמה, מצמידה
אותה בעוצמה אל חזה.

"נתחיל מחדש?" נשמעה הלחישה באזניה לאחר פרק זמן שנראה ממושך
למדי. מרלנה כמעט נרדמה כך. היא לא השיבה, אלא הדקה את אחיזתה
לפתע, והתגלגלה, מחזיקה את דיאמה מתחתיה.

מספר דקות התפתלו שתי הנשים זו מסביב לזו, אוחזות, לוחצות,
מושכות ומפילות זו את זו. לבסוף נפלו שתיהן אל הבוץ, שוכבות זו
לצד זו ובטניהן כלפי מטה, חובקות זו את צוארה של זו בנסיון
לקבור את פניה של היריבה בבוץ. מרלנה העבירה את רגלה מעל ישבנה
של דיאמה, ומיד לאחר מכן, מנצלת את נקודת האחיזה הזו, עברה מעל
גבה ונשארה שם. עכשיו!

מתחתיה היא חשה את שכבת הבוץ מתעבה, את הרצפה המוצקה מעמיקה.
שתיהן החלו לשקוע מטה, ראשה של דיאמה מתכסה בבוץ. היא ניסתה
להתרומם על ידיה, אך הבוץ היה עמוק מדי, מגיע במהירות לגובה
שדיה של מרלנה, הרוכבת מעליה. זאת חשה את הגוף הקבור בביצה
מפרפר ביאוש בין רגליה, את האצבעות העומדות לגווע אוחזות
בקרסוליה... אני לא רוצה שהיא תמות, אבל זה הכרחי...

לא, אני לא מסוגלת... די!!!

הבוץ נעלם. גם הערפל הירוק נמוג במהירות, מפנה מקומו לאויר צח,
נקי. ובין רגליה הפשוקות לא היה דבר. מרלנה זיהתה את המקום
כאחד המרתפים בטירה. תשישות לא נעימה אחזה בה, והיא התישבה על
הרצפה הקרירה, רגליה עדיין רועדות לאחר המאמץ. ניצחתי!!! התפשט
חיוך על פניה, וגווע כמעט מיד, כשישבה על אותה נערה מסכנה
שנשארה קבורה בבוץ, אי שם בערפל הירוק. אני מקווה שעזבתי אותה
בזמן...

היא התרוממה על רגליה והחלה ללכת לחדרה. לאחר מספר צעדים, היא
ניערה את ראשה בכעס עצמי, וחשבה על החדר. מיד אחר כך היא היתה
שם.

שרידן קיבל אותה בשמחה לא גדולה. הוא שיקר לה כששאלה אותו על
המקום של הערפל הירוק, והיא לא הסגירה את העובדה שידעה יותר
ממה שהוא חשב. הוא התראה איתה הרבה יותר משהיה לפני הקרב, אך
לא כמו בהתחלה. חיי המין שלהם התחדשו, והוא המשיך להיות אדיר
במיטה, אך מרלנה חשה בברור שהיא יזמה הרבה יותר ממנו, שלא כמו
מקודם. מסעות בסביבה חדלו מלענין אותה, והיא מצאה את עצמה יותר
ויותר בחדר הכושר, עובדת במרץ. לרוב, לבדה.

או כמעט לבדה.

היא כמעט נרדמה על אופני הכושר, רגליה עולות ויורדות בתנועות
מונוטוניות, עיניה עצומות, כששקשוק משקולות נשמע מצידו השני של
החדר. מרלנה כמעט ונפלה מעל האופניים, כשראתה את הדמות הנשית
הכחולה מסתכלת בסקרנות על אחד המכשירים. "תמיד אמרתי שהמכשירים
האלו לא יציבים", היא אמרה בעוקצנות. "אפשר לשבור את הראש
כשנופלים מהם". מרלנה ירדה מהאופנים ביתר זהירות, והתיצבה
מולה, ידיה על מתניה.

"מה את עושה כאן, שנון?" שאלה בקול מתוח. למרות שהפרידו ביניהן
יותר מחמשה עשר מטרים, היא יכלה לחוש בקור הנודף ממנה.

"באתי לברך אותך. יש רע בזה?"

"יש רע בכל דבר שקשור אליך."

שנון חייכה אליה חיוך מקסים. "כמה שאת טועה, יקירתי. יש טוב
ורע בכל דבר. גם באהובך הנפלא, ישנם חלקים שאין לך מושג
עליהם."

מרלנה שתקה.

שנון בחנה אותה לרגע, ואז אמרה: "אני רואה שאולי אני לא מחדשת
לך הרבה. יש בך הרבה יותר ממה שנראה במבט שטחי."

היא המשיכה לשתוק.

לאחר מספר שניות של דממה, שנון פנתה להתעסק במכשירים, מפנה אל
מרלנה את הגב.

"מקום נחמד. את מבלה פה הרבה?" שאלה בלי להביט בה.

"כן."

"אני מרגישה שבנית אותו בעצמך. יש בך כישרון, ללא ספק."

"הכל ענין של כוח רצון."

"את זה אמר לך שרידן, אני משערת. אמרי לי - את רצית להחזיק את
הבן שלך מאוד, נכון?"

מרלנה לא ענתה, אלא התחילה ללכת אליה במהירות. שנון הסתובבה,
עיניה רושפות בכחול. "עצרי!" היא צוותה, והושיטה את זרועה
קדימה, ידה פרושה לרווחה.

מרלנה היססה לרגע, ואז המשיכה להתקרב לאט יותר, עד שעמדה במרחק
נגיעה מידה הפרושה של שנון. גל של קור שטף אותה, אך היא המשיכה
לעמוד מולה, עיניה יורקות אש.

"תגידי מה את רוצה, שנון. תוציאי את זה - ועופי מכאן."

"יש בך כל כך הרבה ביטחון עצמי, חמודה... חבל עלייך. חבל על מה
שאחי עושה עכשיו. חבל."

"למה את מתכוונת? מה הוא עושה עכשיו?" שאלה מרלנה בנימה מודאגת
יותר ממה שרצתה.

שנון התחילה לצחוק, תחילה בשקט, ואחר כך בקול מתגלגל. כשעצרה,
לבסוף, כדי לנשום, החלה דמותה להתפוגג לאיטה באויר.

"מה הוא עושה?!" צרחה עליה מרלנה, ללא תשובה. היא צעדה צעד
קדימה וניסתה לתפוס את שנון, לאלץ אותה לדבר, אך אגרופיה
הנקמצים נסגרו רק על אדי כפור שנותרו באויר, יחד עם הדיו של
צחוק מתרחק.

מספר שניות ארוכות נותרה מרלנה נטועה במקומה, מתבוננת במקום
בו ניצבה שנון. שרידן... אני חייבת לברר מה הוא עושה...

סריקה מהירה בטירה גילתה לה שהוא לא נימצא באזורים בה היה מותר
לה להיכנס. היא חשקה שפתיה ונכנסה אל החלק של הטירה בו ביקרה
רק פעם אחת בעבר. היא רצה בפראות במורד המסדרון הארוך, מביטה
בחטף בחדרים משני הצדדים. רק כשהתקרבה לחדר ממנו הציץ שרידן
לכדור הארץ המוכר, האטה את צעדיה, וחיכתה עד שנשימתה תחזור
לסדרה. היא פתחה את הדלת הסגורה לכדי סדק צר, והציצה פנימה
בעין ירוקה אחת.

שרידן ישב שם, בכסאו, כשגבו מופנה אליה, כמו בפעם הקודמת. אלא
שהיתה שם עוד מישהי... שנון! מה היא עושה שם? האח והאחות -
הדמיון ביניהם לא הותיר לה מקום לספק - היו מדברים ביניהם,
כוסות משקה בידיהם. שנון ישבה כך שיכלה לראות את הדלת, רגליה
החטובות מונחות על גבי כסאון קטן. כמעט ברגע שמרלנה פתחה את
הדלת תקעה בה שנון מבט ישיר, רומזת על כך שהיא מודעת למאזינה
החשאית. אולם מיד הסיטה את מבטה בחזרה לשרידן, ממשיכה בשיחה:

"...מעכתי אותה כמו ג'וק. והיא היתה הטובה ביותר שלך מזה
דורות!"

"את והשטיקים שלך." אמר שרידן בשאט נפש ברורה. "אם לא הזקן הזה
בכפר, ואם היא היתה יודעת לשלוט בתכונות שלה, לא היה לך
סיכוי."

"שטויות! זה היה, כמובן, יותר קשה, אבל, באמת, אני הרי עברתי
את כל אלה. וגם אתה."

"לא בדיוק. לנו היה מורה."

"היה לה מספיק זמן ללמוד!"

"והיא באמת למדה! והרבה!" קולו של שרידן התרומם והפך לצעקה.

שנון שוב תקעה בה מבט עמוק, ולגמה מכוס המשקה שבידה. מה המשחק
שהיא משחקת? ומה אלה כל הדיבורים על שליטה בתכונות העור? מרלנה
נעצה מבט בידה, מנסה לשנות את תבנית הפסים.

והם השתנו!

בהיענות מוחלטת לרצונותיה, הם זזו לאן שהיא צוותה עליהם, גלשו
על פני העור למקום חדש, ואז נעלמו משבאה ההוראה. שנון דברה
שוב, גורמת לה להפסיק את ניסוייה.

"היא באמת למדה הרבה. יותר ממה שאתה חושב. יהיה לך קשה להיפטר
ממנה."

"אני לא חושב. הנה המחליפה שלה -" הוא החווה תנועה בידו, והקיר
מולו, שהיה מוצק לחלוטין, הבהב לרגע, הפך שקוף, ונפתח אל אולם
ספורט גדול, מכוסה מזרנים. במרכז האולם התאמנו שתי נשים
בחליפות ג'ודו לבנות, חגורות שחורות למותניהן. כמה שניות לאחר
מכן היתה אחת מהן מרותקת לרצפה. הן התרוממו, אגלי זעה מתנוצצים
על מצחיהן, קדו קידה והחלו להילחם שוב.

"אלו? אני חשה שלימנית יש פוטנציאל כלשהו..."

"בדיוק. לא משהו מיוחד, כמו מרלנה, אבל מספיק כדי להרוג אותה
בערפל הירוק. אחר כך אתחיל לחפש - - - מרלנה!"

הוא ראה אותה, לראשונה, בצבע ירוק, תואם את צבע עיניה. היא
עמדה בפתח, הזעם והכעס מחלחל בתוכה, שולט בכל כולה.

מות!!!

היא זעקה במחשבה, וניצוצות ירוקים זינקו מגופה ואחזו בשרידן,
אופפים אותו.

הוא התרומם מן הכסא בהפתעה, ואז קרס על ברכיו, אוחז בחזהו.
עיניו הבהיקו לעברה, ולפתע התפוצץ כאב חד בראשה, וראייתה
נתעמעמה מעט. מהר. היא רצתה אקדח בידה, והוא הופיע, קטן וכסוף,
אך מיד החל להחליד, ולחיצת ההדק הניבה רק נקישה עמומה. היא
השליכה אותו אל שרידן, מחטיאה את גופו בסנטימטרים.

הוא חייך, קם על רגליו, והושיט את ידו קדימה. בין אצבעותיו
הופיע שוט, והוא הצליף בה פעמיים, מוריד אותה אל הרצפה, לפני
שהיא הצליחה לתפוס את השוט ולהעיף אותו לאחור, במחיר של יד
מדממת. הכל במחשבה שלך, מרלנה, הכל במחשבה. גוש סלע נוצר
באוויר והתעופף אל ראשה, והיא יצרה גוש משלה, שהתנגש בו בשניה
האחרונה. למרות זאת, הרסיסים פצעו אותה.

היא חשבה על אש, והשטיח מתחת לרגליו של שרידן החל לבעור, והוא
צרח, מקפץ אל מחוץ לשריפה. חרב ארוכה הופיעה בידו, והוא הלם בה
בעוצמה, הלהב חותך דרך השריון שנוצר על רגליה. מרלנה גנחה
וכרעה על הרצפה בכאב, דם שוטף מתוך החתך בירכה. זהו... זה
הסוף, חשבה בעת שדמותו הזהובה של שרידן ניצבה מעליה, פרצופו
מעוות בזעם, והחרב מונפת גבוה באוויר.

ואז, כמו בהילוך איטי, בקע מתוך חזהו חלקה המחודד של חרב דקה
יותר, טיפת דם נוצצת על קצה. פניו של שרידן עברו דרך כל קשת
ההבעות, דרך הפתעה, תדהמה, אכזבה, ולבסוף כאב נורא, הורג.
אגרופו נפתח והחרב שבידו צללה, מתהפכת באוויר, וצלצלה בעוצמה
כשפגעה בשריון הירוק.

הלהב נעלם מחזהו, והופיע שוב, לאחר מספר שניות, דרך גרונו,
גורמת לעיניו לצאת מחוריהן. הוא החל להתמוטט ארצה, נופל על
ברכיו, ואז על פניו, כשסילון דם יוצא מגרונו, נספג בשטיח.
מאחוריו ניצבה שנון בפיסוק רגליים, הסיף יציב בידה. מרלנה שכבה
על הרצפה ליד גופתו של שרידן, מתבוננת בה בחשש.

"תודה לך, יקירתי. מזמן רציתי להיפטר מאחי האהוב. אלוהים יהיה
הבן שלי, ורק שלי! עכשיו זו רק שאלה של מציאת הגבר הנכון."

"אלוהים?" שאלה מרלנה בקול חלוש.

"כך נוהגים לקרוא לו. שם מתאים לבריה כל יכולה, האין זאת? אם
היה לי זמן מיותר, הייתי מספרת לך את כל הסיפור. אבל אין לי.
למרבה הצער, אני לא יכולה להרשות לעצמי להשאיר אותך בחיים. את
מסוכנת מדי." צחוק פרוע קטע לרגע את דבריה, אך היא המשיכה
לדבר, לאחר שהתגברה עליו: "את באמת מיוחדת. יהיה חבל לבזבז את
הגנים שלך. אמרי לי, מרלנה, יש לך אחים?"

אם רק היה לי עכשיו אקדח...

חפץ קריר, מתכתי, הופיע בידה הימנית, מוסתר מתחת לבטנה.

"לא כאלה שאת צריכה לדעת עליהם."

שנון משכה בכתפיה, והתקרבה אליה, הסיף שבידה שורק דרך האויר.
היא הרימה אותו...

קול רעם הדהד בחדר כאשר מרלנה סחטה את ההדק. הסיף נשמט מידה של
שנון, ודם פרץ מברכה. היא נפלה לרצפה ליד מרלנה, אוחזת ברגלה
ופרצופה מעוות בכאב. מרלנה טענה שוב את האקדח (הייתי צריכה
לחשוב על אוטומטי), אך הכדור השני נתקע בקיר, בדיוק מאחורי
המקום ממנו נעלמה דמותה הכחולה של שנון.

שקט פתאומי אפף את המקום. מבעד לחלון בקיר הביטו בה בהתרגשות
שתי הנשים לבושות חליפות האימונים הלבנות, מחליפות ביניהן
מילים אילמות.

העלמו... היא צוותה, והקיר הפך להיות אטום שוב.

היא התבוננה בגופתו שותתת הדם של שרידן.

יהיה פה צורך בעבודת ניקוי רצינית... חשבה.

כששבה מרלנה אל החדר הזה, לאחר ארבעה ימים, לא היה זכר לדרמה
עקובת הדם שהתרחשה בו. השטיח הוחלף, כמו גם הכורסאות. טיח נקי
חיפה על השריטה שהשאיר הכדור בקיר. מרלנה התישבה על אחת
הכורסאות, מקפידה שגבה לא יפנה אל הדלת. ראי התגשם לפניה. היא
הביטה בו, רואה את פניה בצבע טבעי, עטופי שיער ארוך, חום בהיר,
כפי שלא נראו זה זמן רב. כמה זמן? היא לא זכרה. היא העיפה בראי
מבט נוסף. משהו היה חסר... כן. על הראי, הופיעה השתקפות של
צוארה החלק. ואז הוא לא היה חלק יותר. שסע מכוער נוצר עליו
מימין לשמאל. יותר קרע מחתך נקי... שני ורידים ירדו מן הגרון
מטה, מתנופפים ברוח בלתי מורגשת. מגעיל ביותר, חשבה בסיפוק.

הקיר הפך שקוף בתגובה למבטה הדורש. בית קטן, בן קומה אחת, נראה
בו. דמות גבוהה, גברית, עמדה וגבה אל אחד החלונות. מרלנה נשענה
לאחור, כוסית ליקר תפוזים כחול מופיעה בידה, עיניה עוקבות אחרי
הדמות השרירית, בעלת השיער החום הארוך.

נו, יפהפה, נראה האם תוכל לתת לי את אלוהים, היא פשקה את שפתיה
ולגמה מן המשקה.