אמרו לי "את צעירה, מה את יודעת על אהבה", אמרו לי "בכלל לא
הכרת את הבחור, יהיו הרבה אחריו, ככה זאת אהבה ראשונה", אמרו
הרבה, אבל הם לא הבינו.
הימים עברו עלי כמו טקסט על קופי שעובר מדף לדף בצורה זהה, ללא
שום שינוי, כל יום היה גרוע יותר אבל בשבילי דבר לא השתנה - לא
הייתה לי סיבה לשמוח, אז לא הייתי שמחה.
אבל פתאום, בטעות, משום מקום, הוא בא. הוא לא היה מושלם, גם לא
התקרב, אבל הוא היה ההוא... ההוא שכשהיינו קטנות חלמנו עליו,
ההוא שהיה חתיך מספיק, גבוה אבל לא יותר מדי, ההוא שהיה בדיוק
ההפך ממני אבל כל חתיכה בפאזל הפוכה מזו שמתחברת אליה... ההוא
שהתאים לי, שהיה היחיד... היחיד שהצליח להצחיק אותי באותה
תקופה.
הם אף פעם לא ראו אותי מחייכת, לא חשבו שאפשר. לא שמעו אותי
צוחקת, זה היה קול זר. מאז לא חייכתי גם לא הזלתי דמעה מצחוק.
הוא גרם לכל זה, לטוב ולפחות.
הוא נישק אותי פתאום בלי לשאול, בלי לדעת, נשיקה ראשונה,
בלבול, לחץ - הסתדרתי, הסתדרתי דווקא טוב, כשמרגישים את הטעם
המתוק בפה, את התנועה שלו בתוכך, יודעים שככה זה צריך להיות,
ככה זה טוב.
יום אחד קודם, אנשים נימקו לי למה עלי להישאר בין החיים, לא
לקחת את כל חבילת הכדורים, כן, כזו הייתי, מחשבות אובדניות.
הוא שינה את כל זה, את הרע ואת הטוב.
איך אהבה של אדם אחד יכולה לגרום לך לרצות לחיות? איך אדם אחד
יכול פשוט להעלים בעיות כה גדולות? איך הוא ולמה דווקא הוא גרם
לי לצחוק? ידעתי שאסור, זה לא יגמר בטוב, אבל לא היה טוב גם
קודם, מה כבר יכול להשתנות. הוא לא ידע את כל זה, לא ראה את
זה, הוא גילה את החיוך וזה כל מה שהוא ראה, זה כל מה שהיה,
באמת.
הם לא מאמינים לי עכשיו. שצחקתי, שהייתי מאושרת, הם לא מאמינים
שזה היה אמיתי, אולי זו אני? זו אני שלא מאמינה. תמיד האמנתי,
הבנתי הכל, מרוב שהבנתי לא רציתי להיות עוד. אבל הוא, הוא שינה
את זה, הוא לא היה כזה, הוא לא ידע מה זה, הוא שינה וזה היה רע
וזה היה טוב.
וכעת חזרתי, ככה הם מכירים אותי, עוברת מרדיוהד למטליקה,
מחזירה את הבגדים השחורים. כן, ככה זו אני עכשיו, העולם בסדר,
הוא מאוזן ככה. הדמעות הניגרות מעיניי מדכאות את קול הצחוק של
העולם, עכשיו הוא בסדר, יש שיווי משקל. יש רגשות וזכרונות
ומחשבות, הם יודעים. הם הניחו אותם מתחת לשאול, נראה שלא רצו
שיפרצו לעולם, ככה ישאר איזון ושיווי משקל. אבל אני כבר יודעת!
אני לא ילדה קטנה, ראיתי את הסוכריה, אי אפשר להחביא אותה, את
זה אני רוצה, באמת שזה לא הרבה, אבל למה? למה לא, זו רק
סוכריה. אמרתם שהעולם טוב, שהחיים יפים, למה לקחתם את זה מידיה
של הילדה? עכשיו אני כבר יודעת! וזה טוב וזה גם רע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.