מחילה ארוכה.
מים.
עמודים.
אין אפילו אור קטן של איזה סירה באופק.
וכמה שהאופק חשוך, אפשר עדיין להבחין בו.
אפילו לראות את שובר הגלים.
פסים ארוכים של גלים לבנים על מים כהים.
נראים כמו שורות של קוקאין מוכנות להסנפה על שיש שחור.
חוף.
ספסל.
אני.
נזכרת בו, אך המחשבות מיד מרחפות אל מקום אחר.
אנשים עוברים מאחורי ומסיחים את דעתי.
רוח מקררת אך לא מעבירה בי צמרמורות.
השראה.
רוצה לשים עליו את הראש.
חריקת בלמים מלחיצה.
רוצה לבכות לו על כל כך הרבה דברים.
רוצה שילטף.
שישתוק ויקשיב.
שיבין.
שיהנה איתי מהרוגע ששורר כאן.
עכשיו מרגישה את הדמעות, והן מתות לצאת החוצה.
מטוס רחוק.
רוצה להרגיש את חום גופו, את אהבתו שכל כך חסרה לי.
כל יום. ועכשיו.
הירח מסתכל עלי בעין גדולה וזוהרת.
עוד כמה ימים הוא יהיה מלא.
מוקף בהילה לבנה מושלמת.
אפשר לראות עליו כתמים כהים.
צלקות.
הילדים שלו, הכוכבים, מפוזרים מסביבו בשלמות.
נגיעות קטנות ועדינות של אור לבן נוצץ.
מאורי - מלון גבוה.
אני לא צריכה להסתובב כדי לראות אותו, מספיק שאני מרימה את
הראש למעלה כדי שהוא יכנס לי לפריים.
יש רגעים שאני מרגישה ממש סתומה על שנתתי לו ללכת.
לא, יותר נכון להגיד - על זה שהלכתי בעצמי.
אבל אז אני נזכרת בתחושה של כלא שהרגשתי כשהייתי איתו, נזכרת
במריבות המטרידות שלנו.
לא יודעת להחליט אם עשיתי את הבחירה הנכונה.
ולא מצליחה לבכות.
מתעטשת.
זמן לחזור.