בחיי הנפש כמו בחיים הגשמיים, יש מהירויות שונות. יש אנשים
שחיים בהילוך איטי ויש אנשים שמאיצים תמיד קדימה מבלי להסתכל.
יש אנשים שלא מרוצים עד שהם לא דוהרים ב-200 קמ"ש, ויש אנשים
שרק מיציאה מהחניה כבר נכבה להם המנוע.
זה סיפור על מישהי שנגמר לה הכוח להאיץ. זה סיפור על מישהי
שחיה את חייה בכביש המהיר, שלא צייתה להרבה רמזורים, שקמה בוקר
אחד ולא הצליחה להתניע. זה סיפור עלי.
ביום שלא יכולתי להתניע, אני זוכרת שיותר מהכל זה הדאיג אותי.
אז סובבתי את המפתח שוב ושוב, וכל פעם החיים שלי השמיעו עוד
אנחה והוציאו קצת עשן שחור. עד שיום אחד אפילו את זה הם הפסיקו
לעשות.
אז לקחתי אותם למוסך החיים ובקשתי שיתקנו לי אותם. והמכונאים
שם ניסו וניסו, עבדו עלי קצת בתשלום, אבל כשחזרתי הביתה, חיי
עדיין עמדו בכניסה כמו גרוטאה ישנה.
הרבה דברים חשבתי לעשות עם שלד החיים הזה ששכב לי מול הפרצוף.
חשבתי לקחת אותו למגרש הגרוטאות, להשליך אותו קיבינימט, ללכת
ולא להביט אחורה. חשבתי לשבת בתוכו ולחכות שנחליד יחד.
כדי שהשכנים לא ישימו לב, צבעתי את הגרוטאה שלי והחלפתי לה את
הפנסים. וכל פעם שהם היו רואים אותה גוססת בחניה הייתי אומרת
שהיא בדיוק חזרה מנסיעה ארוכה, ועכשיו היא נחה. אוטוטו אנחנו
ממשיכים בדרך, הבטחתי.
הייתי יושבת בחלון ומביטה בחייהם של אנשים אחרים נוסעים מולי.
מי מהר יותר מי מהר פחות, אבל כולם בתנועה. והחיים שלי - לאט
לאט יצא להם האויר מהגלגלים והתאדו להם המים. ואני - לי לאט
לאט היה פחות ופחות אכפת.
מדי פעם הייתי שוכבת לי ערה בלילות ונזכרת בחיים שלי שכל כך
אהבתי. שאמנם היו חורקים מעט מדי פעם, ותמיד היו עושים את הרעש
הזה בסיבובים, אבל בשורה התחתונה התמזגו בתנועה יפה, ושאר
הנהגים אהבו לנהוג לידם.
אני זוכרת לילה אחד כזה. אני זוכרת שיצאתי החוצה בפיג'מה
והתיישבתי בחיים הישנים שלי. ולא יודעת למה, ניסיתי להתניע.
אחרי כל הזמן הזה, המפתח היה קצת עקום והחלונות קצת מאובקים
אבל ניסיתי. החיים לא רצו לזוז אבל משהו היה שונה בצליל שעשו.
ניסיתי שוב ושוב, ופתאום הם התניעו. עם הרבה רעש וקצת עשן, אבל
הם התניעו. ובאותו לילה יצאנו שנינו לסיבוב ברחבי העולם.
ובבוקר כשחזרנו, והשכנים ראו אותנו בחניה, לא היה אכפת לי
ואמרתי להם שהרבה זמן לא לקחתי את החיים לסיבוב. אבל שהלילה
יצאנו ושהיה מצוין. ואתם יודעים מה? הם חייכו אלי ואפילו הציעו
לתת לי קצת דלק מהחיים שלהם.
היום החיים שלי עדיין חורקים. אבל אני משמנת להם את הברגים כל
יום, ונדמה לי שהמצב משתפר. מה שבטוח, שגם אם במהירות הליכה,
אנחנו בתנועה. ואין הרבה רמזורים אדומים באופק. |
