פעם היה לי את זה... הלהקה.
אני זוכר את זה. המחשבות שם... הזכרונות שם... הדרך לתקשר
שם...
הכל, רק שיקשיבו. והם לא מקשיבים. הסיפורים לא מענינים אותם
יותר.
"איפה האוכל?"
"איפה האוכל?"
"למה אתה ולא אני?"
"אתה לא בסדר... אתה לא בסדר... אתה לא בסדר..."
אלה המחשבות שהם שולחים אלי.
למה? למה? מה עשיתי? למה קיללת אותי ככה, ניקו? למה קרעת אותי
מחוט החיים? מהעולם? מכל מה שהכרתי? ותמורת מה?
טירוף במחיר ידיעת העתיד?
לא ידעתי שככה זה יהיה, ניקו.
תיחנק אתה וכל שיעורי הבית שהשארת. הכל חומר למתקדמים...
הכל... ואני לא מצליח להתמודד עם שום דבר מהדברים שאמרת לי
לבד. כלום.
אפילו קסטנדה ובאך רק הבטיחו הבטחות שלא התקיימו... רק אתה
הראית לי שזה אפשרי, שזה קיים, גם בלי סמים, גם בלי בולשיט,
אפשר לשנות את המציאות ולהשפיע על העתיד אם יודעים איך. פשוט
צריך להעיר חלק אחד במוח, ולכבות אחר... להעיר את החלק שרואה
את העתיד, ומשנה את המציאות...
ולכבות את החלק שמדבר עם האחרים.
ואז אתה לא אמיתי יותר. אתה רק אשליה בשבילם. קללת המוות. אתה
מת בשבילם...
והם מרגישים.
צעקתי את מחשבותי לתוכם שנים ארוכות.
החומות שהתנפצתי נגדם הותירו אותי פצוע ושבור, מוטח ארצה על
חומת המציאות.
איך יכלתי לנחש, ניקו? למה לא אמרת דבר, ורק הבטת בי בחיוך
מתנשא ושאלת "אתה סומך עלי?"
ואני, כמו ילד שוטה, כמו אישה שמקשיבה רק לעצמה...
שמתי כפי בידך והלכתי הלאה, אל עולם האנשים.
איזו טעות.
ואתה מילל ומילל והם לא רוצים לשמוע.
למי איכפת שכואב לך?
זה העולם האמיתי, עולם האנשים, עולם המציאות, עולם הבולשיט
והשקרים...
ואתה...
סתם עוד כלב.
פרק ראשון - בואו נתחיל מהאמצע
הם ואני. אני והם. הם ואני. באיזשהו שלב אתה שואל את עצמך...
מה מזה אמיתי? מה מזה חלום? מה מזה מציאות? אצלי החיים התבלבלו
בגיל 14.5 לפי הספירה שלכם. בגיל הזה הפסקתי להיות מה שהייתי
קודם... הוא מת. האני הקודם. אתם רוצים שם בשבילו? אין לי שם
בשבילו. לו לעולם לא היה שם בשביל עצמו. הוא לעולם לא היה דמות
במחזה, בסיפור, בהצגה הזו שכולנו חיים בה היום. כולם שחקנים,
כולם מקבלים משכורת ממישהו, לכל אחד יש אינטרס... כל אחד רוצה
לתפוס אותך, לקחת את מה שהוא צריך מתוך הידיים שלך ולהמשיך
ללכת בסיפוק הקטנוני שלו... הצלחתי. אני הצלחתי. אתה לוזר, אני
ניצחתי. הגדרת הניצחון האישית הזו הורגת אותי... בכל פעם שהם
באים אלי, אני רואה את זה בעיניים שלהם. אויב. אויב. הוא בא
לבחון אותך, כמו כל אויב. אם לא תהיה מספיק טוב הוא יהרוג
אותך, ואם לא... אז הוא לא ישרוד. ואני נלחם נגדם, בנשק שניקו
נתן לי. בכל הנשקים שניקו נתן לי. ונהייתי טוב עם השנים...
שימוש בכוחות שאף אחד אחר לא יודע שקיימים בהחלט עוזר לעשות את
זה.
אבל מצד שני, זו מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה... יש הרוגים.
אותו לימדו שיש שני סוגי זאבים בעולם. אלפא ובטא. ויש שני סוגי
זאבים בעולם חוץ מהסיווג הזה... זכר ונקבה. וחוץ מזה יש עוד
שני סוגים שאותם שנינו מכירים... אויב וחבר.
זה משנה? סתם טקסט.
אני? אני סי.ג'יי מק'קווין, וגם אני עומד למות. מהר יותר ממה
שאתם חושבים...
כולנו מתים בעולם הזה. לכך נועדנו. למות. לסיים את תכליתנו, את
מטרתנו, ולמות. אבל למה, למה?
למה זו שאלה שרק החלשים שואלים.
החלשים מתים.
החזקים...
החזקים חיים יותר... [צחוק מטורף]
אבל בואו נחזור לסיפור... אחרת נוותר על כל ההצגה, לא? ויש
הצגה שלמה לראות... מיליון דמויות לקרוא עליהן...
ויש הרבה, הרבה על מה לדבר... חבר. או שמא, אתה, אויב?
מה אתם, שם בחוץ, בעצם?
אויבים שלי? חברים שלי? למה אתם כאן בעולם הזה? למה אתם כל
החיים רצים רצים רצים, כמו מטורפים רצים, אחרי הכסף והסמים,
אחרי החברים והניקוטין, אחרי התמכרויות וזיופים, אחרי כל
הבולשיט שהעולם מוכר לכם כל החיים שלכם... ואני?
אני גם מוכר משהו, כן כן... אני מוכר את האמת ומחירה גבוה,
חבר... מחירה גבוה מאוד...
אבל משום מה אף אחד לא קונה.
אוקיי. אל תקנו. לא צריך. ננסה משהו אחר. רוצים לשמוע מה אני
חושב עליכם? על העולם הזה? על כל השקרים הקטנוניים והמריבות
שלכם, שלעולם לא נגמרים אלא הופכים לאט לאט לאמת שהופכת
למציאות וזה מעגל שמזין את עצמו, ילדים...
העולם בנוי בצורה כזו, שאם תספר לעצמך מספיק שקרים, ותחזור
עליהם מספיק פעמים, ותעשה את זה נכון...
פתאום כולם מאמינים לך. אבל אני מזמן לא משקר לעצמי, כשהמוח
שלך מפוצל לכל כך הרבה אנשים שאת חלקם אתה אפילו לא מכיר, אתה
מפסיק לשקר לכולם ומתחיל להיות אמיתי. למה? כי ככה לא מאשימים
אותך שאתה שקרן... ככה מאשימים אותך רק שאתה לא אמין.
אם תגיד שאתה דמות יבואו בטענות לדמות, לא אלייך, ידידי הבמאי
הדגול שם בפינה השמאלית.
זו טכניקה נפוצה... בקרבנו.
אבל אתם בטח לא רוצים לשמוע על טכניקות, נכון?
מה שמעניין אתכם בחיים, יצורים אנושיים אומללים שכמוכם, שפויים
שכמוכם...
סקס... אוכל... שינה... וכסף כסף כסף כסף כסף כסף.
כי זמן שווה כסף, וכל בנאדם לומד מהר מאוד ליישם את המשוואה
הפשוטה שאת כל הזמן שהוא משקיע בעבודה הוא מקבל בפרנסה...
וכולם רוצים לפרנס משפחה או ילדים או את עצמם או לא משנה את מי
אז כולם עובדים... לאף אחד לא אכפת מהעולם, מהסיפור, מהשכן שלך
או מזה שמאחוריך בפקק תנועה.
הרי הם פשוט דרכי שוליים בדרך האישית שלכם אל ההצלחה, מה? פשוט
כיוונים אחרים, דרכים אחרות בחיים שאתם לא לקחתם, ואתם באופן
כפייתי לוקחים את הדרך שלכם ולא הולכים עם אף אחד אחר, רק עם
מי שבא אליכם ואומר "אני יותר חלש, אני צריך עזרה... קחו אותי
אליכם..." ואז אתם לוקחים אותו ועוזרים לו כי הוא מתנהג כמו
ילד. ומי שמתנהג כמו ילד מתנהגים אליו כמו ילד. ומי שמתנהג כמו
מבוגר מתנהגים אליו כמו מבוגר.
אז עכשיו, תענו לי על שאלה פשוטה, ילדים...
איך מתנהג מבוגר?
התשובה העצובה היא: "כמו ילד"...
ומסיבה טובה מאוד... ילדים אומרים את האמת כי הם לא יודעים
לשקר, או שהם משקרים כי הם פוחדים להגיד את האמת... אבל כל
מבוגר יודע שקיימת דרך לדבר ולדבר ולדבר בלי להגיד כלום,
בעצם... קוראים לזה "סמול טוק."
אנחנו שונאים את הדיבור הזה, הראש קטן הזה, המנטליות המפגרת של
אם אני אדבר על נושאים טריוויאליים ולא קשורים למציאות אז אני
מדבר "סתם" ומותר לי לשקר ולהמציא סיפורים, ואם אני מדבר על
דברים שקשורים למציאות אז אני מדבר "באמת" ואז אסור לי לשקר
ולהמציא סיפורים...
ואתם יודעים מה, אנושות?
תמצצו לי ת'זין!
לא קונה את החרא הזה. אתם כולכם מצהירים כוונות בשניה שאתם
מסתכלים אחד לשני בעיניים. ראיתי בני אדם, שצדים אחד את השני.
לא צחוק. צדתי עם אחד מהם. והוא בא ומסביר לי "הנה תראה זאת
מעוניינת, רואים לה בעיניים... והכוסית שמה עזוב אותך, היא כבר
בטח תפוסה... ולזאת יש טבעת על האצבע..."
והוא לא מבין שזה סימון טריטוריה בסיסי, של כלבים. היא שלי אז
היא מסומנת. שלי. רכוש.
תגידו נשים זה לא מטריד אתכן קצת?
העובדה שאתן נקנות כמו רכוש, מתנהגות כמו רכוש, מוכרות את
עצמכן כמו רכוש? ניסיתן פעם להיות יותר מרכוש? ניסיתן פעם
לחיות לבד? לפרנס את עצמכן? לגדל ילדים לבד?
תאמינו לזאב הדפוק שהיה כאן קודם, בגוף הזה... זה לא רעיון טוב
בכלל לעשות דברים לבד...
זה לא עובד בדרך כלל אלא אם כן יש לך טכנולוגיות מאוד מתקדמות
[צחוק מטורף]
אבל אני מטורף, למה אתם מקשיבים לי בכלל?
אני סתם מקשקש לעצמי ומצחקק...
אבל אני אולי צודק? לא? אולי? לא? כן? לא צריך.
לא באמת מעניין אותי מה אתם חושבים. אני סתם מעמיד פנים שזה
חשוב בינתיים.
האמת תגיע יותר מאוחר.
זו הבעיה, איתנו המטורפים... אנחנו כל הזמן מנסים להסביר לכם
למה אתם טועים ואנחנו צודקים...
אבל זה לא ממש אמין? למה?
אני לא אמין? אני? המטורף?
מה פתאום?
איך זה יכול להיות שמה שהמטורף אומר לך זה בעצם בולשיט שנועד
להסתיר את הרעיון האמיתי?
ואם הייתי מופיע אצלך בדירה, ילדונת? היית מכינה את שיעורי
הבית למטורפים מתקדמים שהייתי משאיר לך?
הה! שקרנית.
וגם אם כן...
זה משנה, לפי דעתך? הרי שנינו יודעים שלא הייתי חוזר לשיעור
שני, כי אחרי שיעור אחד הבנת... שאת זה את לא רוצה בתוך הסלון
שלך... וגם אם את לא יודעת עדיין, אני את התשובה כבר ראיתי
בעינייך מזמן...
בינתיים...
אמר פעם אחד מגדולי הפסיכולוגים שלכם, פסיכים... I am but a
mirror...
ואם אני מראה אז מה אתם מתפלאים שאני כל כך מפחיד אתכם? אתם
רואים טירוף משתקף מתוך העיניים שלי...
אבל אתם יודעים משהו? הטירוף, ילדי... הוא מה שגורם להבין,
שאתם ילדים...
ואני... מטורף... ויש לי סיבות טובות [צחוק מטורף]
אז...
מה התירוץ שלכם?
פרק שני - ובואו נגיע כבר לסוף
אוקיי... הנה לכם מופע. אני... סי.ג'יי. מק'קווין... רוצה לבצע
התאבדות תיאטרלית במיוחד בשביל הקהל.
ראיתם פעם מישהו מת? באמת?
תנו לי לנסח את עצמי מחדש.
מישהו מהקהל היה פעם בצבא?
או... כמה ידיים עפות כאן באוויר.
והאקדח הזה, שיש לי ביד, יש בו כדור או לא? יש מחסנית או לא?
אתם לא יודעים, נכון?
ואם אני שם את הקנה שלו בתוך הפ---
כן, ככה אי אפשר לדבר, אז ככה אני כנראה לא אתאבד [צחוק
מטורף]
אני אוהב מוות תיאטרלי... אז אני ארה לעצמי בראש מלמטה, מתחת
לסנטר, ככה שכל המוח ישפך על הקיר מאחורי וישאיר המון בלגן
לנקות והמון מוח שיהיה לכם על מה להסתכל ולחשוב
"המוח שלו לא נראה יותר טוב משלי"
כדי שתוכלו להרגיש קצת יותר טוב עם רגשי הנחיתות הירודים
שלכם...
אבל לי לא אכפת. באמת. התנתקתי מזמן מהרגשות שלי, רגשות הם
מכשול בדרך לאמת?
לא, זה בעצם שקר.
רגשות הם דבר חשוב, חברים...
אבל הרגש היחידי שנותר לי כלפי עצמי הוא תיעוב עצמי, שנאה,
ואני רוצה למות כבר ולסיים עם הטירוף המעצבן והבלתי נפסק
הזה... למות ולעבור הלאה... לשלב הבא...
ומי יהרוג אותי היום, אם לא אני?
כל החיים הרגו אותי בשבילי...
כשדרסו את החתול שלי כשהייתי בן 5... ו8 ו11... אז מתי, מתי
יחד איתו שם מתחת לגלגל כשהמוח שלו נמעך ונמרח על הכביש. וחבר
שלי מהטירונות, שלושה כדורים בצד שמאל של האפוד מצלף מנייק,
ואני אפילו להלוויה שלו לא יכלתי ללכת... כי אף אחד לא טרח
לספר לי שהוא מת ואצלי במוצב העיתונים היו מגיעים באיחור של
שבועיים וההרוגים היחידים ששמענו מהם היו של הגדוד שלי, והוא
היה בדוכיפת בכלל...
סיפורים סיפורים סיפורים, מה אכפת לכם לשמוע?
אנחנו מדברים כאן על מוות, אנשים, מוות הוא נושא מאוד אישי,
מאוד כאוב, לכל אחד מאתנו יש את הרומן שלו עם המוות... ואני,
אני נלחם במוות, מפתה אותו שיבוא ונושך אותו שיברח.
אבל המוות הוא חבר טוב... אז היום אני אעבוד בשבילו.
ומכיוון שכאן כלום לא אמיתי, אם אני אמשוך את ההדק עכשיו, איזה
צליל תשמעו, לפי דעתכם? בום? או קליק?
בום.
פרק שלישי - התחלה חדשה
בתור התחלה, אני באמת מתנצל על מופע היחיד הכושל של סי.ג'יי
שלא עלה יפה, ומייד כשאנשי הצוות הטכני הנפלאים שלנו יסיימו
לנקות את ה... הממ... שאריות שלו... נוכל להמשיך במופע.
אהמ. כן. ובכן לא ציפיתי להיות כאן היום, לא ציפיתי בכלל...
שנים שלא ראיתי את השמש, שלא לדבר על קהל, בהתחשב בבידוד שאליו
אורן הכניס אותי (אבל על אורן אני אספר לכם אחר כך, בסדר?)
ובעובדה שהייתי עסוק בהמון עבודות מחקר, ופרוייקטים כאלה
ואחרים... אפשר לומר שאני משמש כמודולת הניתוח והמעבד המרכזי
במוח החולני הזה, בגוף הזה, שיש בו כל כך הרבה אנשים שצריכים
אנשים שינקו אחריהם...
דרך אגב, לנדירים ממכם שכן אכפת להם... לא, סי.ג'יי. לא באמת
מת. כן, האפקטים מאוד משכנעים... הוא עושה את זה כדי למשוך
תשומת לב כשהוא בשלב הדיכאון שלו... אבל הוא אכן מטורף. ככה
אורן כתב אותו, מטורף. והבדידות של סי.ג'יי היא כנראה כל כך
בלתי נסבלת בשבילו... שבמהלך כל חייו הוא ניסה שלוש פעמים
להתאבד... פעמיים הוא התחרט ברגע האחרון, פשוט כי מישהו
צלצל... בפעם הראשונה זו הייתה חברה הכי טובה שלו, שתפסה אותו
ממש עם סכין גילוח ביד מעל כיור מלא מים... והוא לא העיז לנסות
בגלל שהוא פחד לפגוע בה. בפעם השניה, הוא חיכה וחיכה עד שכולם
ילכו מהבית כדי שלא יהיה אף אחד שישמע אותו מתחנן לעזרה, חס
וחלילה... הוא באמת חשב שהוא רוצה למות... ואז אמא שלו התקשרה,
והחוויה עשתה לה טראומות לכל החיים... ובפעם השלישית, סי.ג'יי,
המטורף לבית מלקאוויאן, חתך את הוורידים בידו הימנית, ובעוד
הדם זורם מידו לתוך הכיור הספוג במים וערפל ניר טואלט שבו הוא
מנע מהמים לרדת לביוב, הוא הביט בערפל האדום והערפל הלבן
מתמזגים, ומצא לעצמו סיבה נוספת לחיות... לבדו... והוא כתב על
זה שיר, והלך ברגל חמישה קילומטרים לבית של חבר שלו, ששמו
עמית... ועמית, שאותו סי.ג'יי העריץ בסתר על היכולות
המוסיקליות המופלאות שלו, לא ממש אהב את השיר ואמר שהוא די
גרוע. הממ... אני לא מתפלא למען האמת. זה מאוד ידוע שבזמן
דיכאון התאבדותי הדימיון אינו יצירתי במיוחד, מכיוון שאחרת
מנגנון השרידה היה ממציא ככה"נ איזושהי סיבה לא למות... אבל
מוכר בספרות המדעית מכתביהם של סופרים רבים שהתאבדו ונמצאו
מכתבי התאבדות בכתב ידם, שאומנם הייתה התאמה מוחלטת בכתב היד
אולם התוכן הרדוד והאדיש עומד בסתירה לנפש העזה ומלאת התהפוכות
של האמן...
כן, ייתכן שהאדישות נובעת מהעובדה שהבנת שהבעיה היא לחיות
והפתרון הוא פשוט - אולם דורש אומץ רב וסיבולת בכאב. לי אין
סיבולת גבוהה לכאב... אף פעם לא אהבתי ספורט פיזי... בגלל זה
תמיד רציתי להיות קוסם.
נעים מאוד... אני דולב... דולב כץ. והסיפור שלי, אם אתם רוצים
לשמוע... מספר על איך נולדתי לעולם הזה, ואיך גייסו אותי
לחלום, ואיך התגייסתי לחלום בלב שלם וגיליתי את עצמי בסיוט...
אבל השאלה פה, גבירותי ורבותי בקהל...
האם אתם רוצים לשמוע?
פרק רביעי - אז מה עכשיו, ילדים?
נולדתי. נסיבות חיי לא היו מעניינות במיוחד. הסיפור הרגיל,
ילדות מוכה, בדידות, אהבות חד צדדיות, סקס מאכזב, לגלות לבסוף
את האהבה האמיתית ואז היא עזבה אותי, אמנם בעיקר באשמתי, אבל
היא אבדה ללא שוב. לחפש שוב את האהבה האמיתית ולהתאכזב,
להתאכזב, להתאכזב...
אבל בגיל ארבע עשרה וקצת פגשתי אדם בשם ניקו. וניקו היה משהו
שלא פוגשים כל יום, אלא אם כן אתה דמות בספר של ריצ'רד באך או
פאולו קואלו.
ניקו היה קוסם.
בהתחלה, כמובן, צחקתי עליו ועל ההתרברבויות שלו (כמו שאתם
בוודאי צוחקים עכשיו עלי) והוא היה נאנח ואומר 'לא באתי להוכיח
לך, דולב... באתי להראות לך, ובשביל להראות לך, קודם כל אתה
צריך לרצות לראות.'
וניקו היה יושב איתי, ומספר לי סיפורים על העולם... סיפורים
מהקבלה, מהמאגיה, מספרים ששנינו קראנו או מספרים שרק הוא קרא,
וכל חמש דקות היה מצהיר שכל זה שטויות ושנינו היינו צוחקים כמו
ילדים.
'כמה שקרים יש בעולם, דולב...' הוא היה אומר ונאנח, אומר ושואף
מהסיגריה שלו, אומר ושותה מהקפה...
ואז מביט בחדר, בקירות, בתמונות, במבט שכאילו חודר את המציאות,
ומשהו היה מהבהב מאחורי האישונים שלו, משהו זועם. להבה שמעולם
לא ראיתי, אש חורכת שהייתה מפחידה אותי.
ואז הוא היה נרגע, צוחק, וממשיך בסיפור כאילו כלום לא קרה.
שנה היינו יחד, ואז הוא עזב, "נסע".
לא ראיתי אותו כמה שנים, אבל לפני שהוא הלך...
הוא הראה לי את האמת.
ומאז העולם לא אותו דבר... הכל שקוף, חצי אמיתי, ורק האנשים
בוערים באש תשוקותיהם, ולכל תשוקה צבע אחר. אני כבר רגיל לראות
את הירוק של תאוות הבצע, את כחול הקנאה, את האדום הזוהר,
השונא, של האויבים שלי...
ואת הסגול של הנשים שמחפשות תשוקה, אהבה, חום...
מאז אני לא מסתכל במראות, לא ליותר משניה... לראות את עצמי,
שקוף למחצה, כמו רוח רפאים, אבל לראות את כל הצבעים הבוהקים
והמסתחררים בפנים מסנוור אותי ומכאיב לחוש המוזר שניקו השאיר
איתי.
"קוסם," הוא היה נוהג לומר, "ממציא את כלי נשקו בעצמו. גם אתה,
דולב, תמצא לך נשקים משלך..."
ואני חיפשתי ומצאתי.
בגיל 18 הצבא לקח אותי מתוך חיי המוגנים, וזרק אותי אל לב
המלחמה.
ולימד אותי, בשיטותיו ההרסניות, כיצד לקחת חיים מאחרים.
למדתי נשקים. למדתי דבר פשוט... האקדח, הרובה, הפצצה... הם
מכונות. האנשים שמאחוריהם - הם האויב. הם הכוח, הם הדבר ההרסני
שבו אנו נלחמים...
ובגיל 21, פצוע, שבור ומעונה, יצאתי מהצבא שבר כלי, מרוב כאב
כבר בקושי יכול לחשוב.
כל אדם שנפל לידי, כל חבר שנפצע ונהרג, כל סיפור בחדשות "שלושה
מחבלים חדרו לחממות גני-טל אתמול בלילה ונורו על ידי כוחותינו,
בחילופי האש נהרגו גשש מגדוד הסיור המדברי ושלושה לוחמי
מג"ב..."
הכרתי את האנשים האלה, אהבתי את האנשים האלה, ואיבדתי כל כך
הרבה חברים שגם אני, באיזשהו מקום במהלך הצבא, הלכתי לאיבוד.
והיום, האש הזו, שפעם ראיתי בעיניים שלו...
בוערת בעיניים שמשתקפות במראה.
העולם שקוף היום ידידיי... יום טוב למלחמה. יום טוב למוות.
אני יוצא אל העולם בידיים מלאות זעם, חמוש בנשקים שאף אחד ממכם
לא ראה מעולם.
את הצבא שלי, חברים, עוד לא בניתי... הוא עדיין בשלבי הקמה...
והפתגם "אין נביא בעירו" רודף אותי כל החיים. כל החברים שלי,
חברי ילדות ובגרות, אחד אחרי השני נתנו לי את מבט ה"תתבגר,
דולב" שאומר "אני לא מאמין לך..."
נמאס לי.
אורן כתב את סי.ג'יי מק'קווין כדי לבדוק משהו פשוט... כדי
לראות אם נותרה עוד אמת בעולם, אם נותרו עוד אנשים שמחפשים את
האמת. אבל אנשים לא רוצים לדבר על האמת. האמת היא דבר כואב, לא
נעים, אפל, חשאי... כולנו מבלים את חיינו בנסיון להתחבא
ממנה... מספרים סיפור שונה לכל אדם שאיתו אנחנו מדברים, הפרד
ומשול זה נקרא, אתם יודעים? פעם גם אני הייתי כזה, עד שקרסתי
תחת האשמות החברים, תחת כובד המציאות, משקל הציפיות... לא עוד,
חברים... לא עוד.
ידע הוא כוח... ולי יש הרבה ידע.
והיום מתחילה המלחמה האמיתית... המלחמה שלי ברשע, בשקר,
בשנאה...
אבל, יש בעיה קטנה אחת.
כל כך הרבה כאב ידעתי בחיי, כל כך הרבה שקר ורשע, וכל חבר שמת
והרג חלק בי הפך חלק מהנפש שלי למצולק. וכל צלקת כזו מסתירה את
האהבה שמאחוריה, והאהבה נמסה פנימה, נעלמת, מתה...
וכל מה שנשאר זה המוות, הכאב, הכעס, השנאה...
כל סיפור הוא אישי למי שמשתתף בו.
ואיבדתי כל כך הרבה חברים שגם היכולת שלי לאהוב הלכה קצת
לאיבוד...
אבל היכולת לשנוא -
היכולת לשנוא גדלה, גדלה וגדלה, והגעתי יום בהיר אחד למצב
פשוט.
אני שונא את העולם הזה.
אז החלטתי לתקן את העולם, וניסיתי, שנים, שנים ארוכות...
וגיליתי את מה שאלוהים גילה, שבעולם שבו לכל אדם יש את הזכות
לבחור לעשות רע רובם בוחרים בדיוק בזה...
והחלטתי את מה שהשטן החליט.
אם העולם שאלוהים יצר כל כך נורא, כל כך אפל, כל כך אכזרי,
שהוא עצמו הגיהנום...
הגיע הזמן להשמיד אותו, למחוק אותו -
ולהתחיל מחדש.
Off course you realize this means war...
So be it.
פרק חמישי - המלחמה
אז מי זה בעצם, האלוהים הזה? מי זה הבנזונה הזה שיצר עולם מלא
בכל כך הרבה חרא?
מי הוא לעזאזל? או שאולי העולם פשוט נוצר לבד? אולי כולנו בעצם
קופים, כמו שדרווין אמר? אתם יודעים מה, קופים, תהיו אתם קופים
ואני אנסה ללמוד איך להיות בנאדם. מה אתם אומרים?
אבל אף אחד לא יודע באמת.
מסביבי יש התרחשויות אין ספור. מצבים אין קץ. כל יום הצגה
חדשה, סצינה חדשה, אנשים חדשים...
מה הם רוצים ממני לעזאזל?
כלום.
ומה אני רוצה מהם?
כלום?
בולשיט.
אני רוצה הרבה דברים. אני רוצה הרבה מאוד דברים. אני רוצה שלום
בעולם, לעזאזל. אבל כל טיפש ממוצע שונא אותי בגלל איך שאני
נראה ואיך שאני מדבר, בלי לחכות ולראות - אולי יש משהו מתחת,
אולי יש פה אופציה לחבר אמיתי, למישהו שאני והוא נשאר אחרי זה
חברים לכל החיים, שותפים במלחמה האישית של שנינו נגד המוות
ושאר האויבים המשותפים.
אבל לכל אחד יש אויבים משלו, מוות משלו, סיפור משלו, חיים...
אז אני מספר סיפורים לאנשים.
ובונה לי צבא, כדי להילחם באלה שלא רוצים לשמוע מה יש לצד השני
להגיד.
התוכניות שלי הן לטווחי זמן מאוד ארוכים... והמלחמה האמיתית,
המלחמה הסופית, זו שאחריה כבר לא יוותר דבר, קרבה ובאה. אתם לא
חושבים? אני סתם מדבר שטויות? אולי.
ואולי לא.
גם סי.ג'יי מטורף, מקשקש לעצמו, ומדבר שטויות, לא?
אבל אורן... הבמאי... זה שכותב את הסיפור...
אולי הוא גם מדבר שטויות. מי אני שאדע? אני סתם דמות. דולב
הקוסם. חכו תראו איזה קסמים יש לי בשרוול...
ואז נראה - אם אתם אויבים או חברים...
ואז נראה אם הקסם שאני אוציא בשבילכם יהיה יונת שלום או כדור
אש.
זה הפירוש האמיתי של מלחמה, חברים. או זה - או זה. אויב - או
חבר. מי אתה?
בצבא לא מלמדים אותך להבדיל. לכל החברים יש את אותם מדים.
לאויב יש מדים אחרים. האויב מסתתר באוכלוסייה אזרחית, אז אסור
לירות, כי אחרת דוד סם יכעס עלינו. אבל מה אם גם האוכלוסיה
האזרחית היא האויב?
אה, במקרה כזה מותר לרצוח את כל הבני-זונות, נכון?
כמו בהירושימה ונגאסקי, דוד סם, נכון?
לכו תזדיינו. לא בצבא שלי, לא בצבא שלנו. אז נצרנו את הנשקים
וחברים מתו, כי האויב מנצל את החולשה שלך. מתחפש. מסתתר. עושה
הכל כדי לשרוד. ואנחנו, אנחנו הצבא הישראלי הבלתי מנוצח, אז
איך זה שאנחנו מפסידים? איך זה שהורגים בנו והורגים בנו
והורגים בנו? ולאף אחד לא אכפת?
לכו תזדיינו, אתם שם למעלה עם הברזלים על הכתפיים. בצבא שלי כל
חייל חשוב, כל גופה זה שם, לכל שם יש משפחה שמתאבלת עליו,
חברים שבוכים עליו, והעובדה שהוא לא כאן יותר רק צריכה לשנות
לנו יותר. כי הוא אולי במקום יותר טוב, בגן עדן, אבל אני לא
מאמין בגן עדן אלא בגיהנום, ואת הגיהנום אני רואה מסביבי. אז
אולי נהפוך את העולם לגן עדן, ואז אף אחד לא יצטרך למות
יותר...
אולי נעשה שלום בכל העולם?
אי אפשר. אין מקום לכולם לחיות בנוחות.
בולשיט. יש את קרקעית הים, יש את האוויר הריק. יש כוכבים
אחרים. למה לא ללכת לשם?
כי זה קשה?
אל תתבכינו.
כי זה עולה כסף?
קמצנים.
אז למה לא?
כי הרבה יותר קל להרוג מישהו כמוך ולקחת לו את השטח. כי השטח
שלו כבר בנוי, מוכן, ולא צריך להיות חלוץ, שזה קשה ואף אחד לא
אוהב את זה.
הרבה יותר קל להגיד (הגרמנים שונאים אותנו) ואז כולם שונאים
גרמנים. ואז יש מלחמה. מה זה גרמנים? לא מכיר גרמנים. אני מכיר
בני אדם כמוני שגרים בארץ אחרת, ולא אכפת להם ממני כמו שלי לא
אכפת מהם.
ואז אם ניצחנו במלחמה אז כל הגרמנים מתים, ואפשר ללכת לגור
בגרמניה.
למה לי לגור בגרמניה לעזאזל? מה יש שם שאין כאן?
שם אין ערבים לפחות. ופה יש. ומה בדיוק אתם חושבים אומרים
להם?
(הציונים שונאים אותנו).
ובטח שאנחנו שונאים אותם, הם רוצים לגור לנו בשטח.
אז למה לעזאזל שלא נלך למקום אחר?!?!?! לכוכב אחר?
ונשתלט עליו?
כי אנחנו עצלנים.
כל הזין.
יש גן עדן, חברים. הוא בהחלט קיים בדמיוני הפורה. בכל כוכב
בלתי מיושב יש גן עדן שמחכה שתבנה אותו. בכל פיסת שממה, בכל
שטח קטן שעוד לא הפך ל"אנושי" ונושא עליו את כל הבטון והזכוכית
שאנחנו כל כך אוהבים יש גן עדן שמחכה רק לך. אבל לאף אחד לא
אכפת מגן עדן...
לגן עדן נלך אחרי שנמות, נכון?
ככה אמר אלוהים?
אלוהים מת.
הבן זונה מת.
מה עכשיו? לאן הולכים?
אין לכם מושג קלוש, נכון? חבורה של ילדים טפשים ומטומטמים
שכמוכם.
בואו נלך אל השמיים ונשתלט לבן זונה על השטח!!!
אבל אי אפשר להלחם באלוהים... הוא גדול ואנחנו קטנים... הוא
למעלה ואנחנו למטה...
אז נבנה מטוסים וחלליות, אז נתאחד ונהיה גדולים וחזקים, נבנה
נשקים נגד מלאכים ונכבוש את גן העדן.
נשמע לי כמו רעיון טוב לתוכנית, חברים. מי ראשון?
אף אחד?
אוקיי.
אני אהיה ראשון.
פחדנים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.