בבניין הצמוד לזה שלי גר זוג. זוג גברים. שניהם בני ארבעים.
אחד אולי פחות, השני אולי יותר. מחלון הסלון שלי אני יכול
לראות את חדר השינה שלהם. החלון שלו די גדול, כי הוא מהווה
בעצם פתח למרפסת קטנה, כך שאני יכול לראות כמעט את כל החדר
שלהם. לפעמים, כשהייתי מסתכל עליהם, הייתי תוהה אם גם לי זה
יקרה מתישהו. אם גם אני איראה ככה. יש להם מיטה. זוגית. ובערב,
אם לא קר מדי, הם פותחים את החלון ואת התריס ואני יכול לראות
אותם שוכבים אחד ליד השני על המיטה, בוהים בטלוויזיה או
קוראים. לפעמים הם נוגעים אחד בשני נגיעות קטנות כאלה, כאילו
במקרה, כאילו כדי לאשר נוכחות. אני נוגע, משמע אתה קיים.
אבל בוקר אחד הוא לא נגע בו. הוא נגע במישהו אחר.
הוא עמד על המרפסת הקטנה, מחוץ לחדר השינה שלהם, עישן סיגריה
והסתכל לכיוון הרחוב. אני עמדתי ליד החלונות הפתוחים של הסלון
שלי וניקיתי את החלונות והתריסים מהג'יפה שהצטברה עליהם
בחודשים האחרונים. ברגע מסוים הבטנו זה בזה אבל לא החלפנו
מילה. מדי פעם גנבתי הצצות חטופות לכיוונו והסתכלתי עליו
כשהביט לכיוון אחר. גם הוא עשה כך, אני מניח. מאוחר יותר יעבור
בי ההרהור האם הנוכחות שלי גרמה לו לשקול מחדש מה שהתכוון
לעשות.
אבל בינתיים אני מנקה, הוא מעשן וברקע הרחוב מתעורר.
פתאום, אני קולט בזוית העין מישהו נכנס לבניין שלו. אני לא
מספיק לראות את פניו אבל אני מבחין בקווי המתאר: רזה, זקוף,
גבוה. שערו קצוץ. הוא לובש ג'ינס ומעיל עור חום. מהאנשים האלה,
שמספיק לך מבט חטוף בגבם בכדי לדעת שהם נראים טוב. עשר שניות
עוברות והגבר המבוגר שמולי נעלם פתאום במעמקי הדירה. עוד חצי
דקה עוברת. הוא חוזר לחדר השינה ונעמד ליד המיטה. הוא לא לבד.
ג'ינס ועור, קצוץ, רזה וגבוה. והפעם יש גם פרצוף. הוא צעיר
ממארחו בעשרים שנה לפחות. הוא אומר משהו ויוצא מהחדר. אני עומד
ליד החלון, מאובן.
הצעיר חוזר ומתיישב על קצה המיטה. פתאום אני מבין את כל האנשים
שמצאו עצמם עדים לזוועה בעת התרחשותה ולא היו מסוגלים לעשות
כלום, חשו משותקים. אני מרגיש כאילו אני צופה בסרט אילם בלי
כותרות. אין מלל, אף אחד לא מספר לי מה קורה, אבל אני מבין
לבד. השחקנים שמולי צועקים עם הידיים, לוחשים עם העיניים,
רומזים עם הצוואר. מתקשרים באמצעות הגוף. ואני מסתכל דרך החלון
וכל כך ברור לי מה גוף אחד אומר לגוף השני ומה השני עונה לו.
אני כבר יודע מה הולך לקרות. וזה עושה לי רע, כל כך רע, ואין
לי מושג למה.
המבוגר ניגש לחלון ומוריד את התריס. מבעד לחרכים אני רואה
שהאור כבה. המסך יורד, פיזית, על סיפור שרק התחיל. אני נשבע
לעצמי לא ללכת לפני שהוא מגיע אל סופו, לפני שהקצוות נקשרים.
שעה חולפת. ללא ספק, מדובר בניקוי החלונות הארוך ביותר בתולדות
המין האנושי. מתישהו אני חייב להפסיק. אני מקפיד לעבור ליד
החלון מדי פעם, אבל כל מה שאני מצליח לראות זה את המבוגר, דרך
חלון השירותים שלהם, משתין. הוא ערום. אני לא יודע מתי הצעיר
עזב, אבל פתאום התריס מתרומם ואני רואה מיטה ריקה בתוך חדר
נטול אנשים.
בערב אני מציץ החוצה. התריס פתוח. שניהם יושבים, כרגיל, אחד
ליד השני על המיטה. אותה מיטה שההוא, הצעיר, שכב בה בבוקר. אבל
הסדין שונה. הם בוהים בטלוויזיה ומדי פעם נוגעים אחד בשני.
כאילו במקרה. הבחילה גואה בי. אני מרגיש כאילו הר געש מתפרץ לי
בבטן ואני מת לצרוח, הלו, תקשיב, החבר הבן זונה שלך הזדיין פה
הבוקר עם מישהו אחר, פה, על המיטה שלכם! אבל אני סותם את הפה.
מה לי ולזוגיות שלהם, לחיים שלהם, לסיפור שלהם, אין לי שום
מושג מה באמת הולך שם. אני מושך את עצמי פנימה וטורק את החלון
הנקי, אולי נקי מדי, שיפריד ביני לבין הזוהמה שבחוץ.