השביל הארוך חצוב הדמעות, אני
הולכת בכיוונו של הסוף,
השמיים לבנים כסופים לא מזמינים
ודמותי משתלבת בקיר הכתובות.
אני לוקחת אבן אני זורקת אני שוברת
מנסה לתקן כאב שנעשה,
משותקת אדישה להעמדת פנים
המהודרת, לא מוצאת מוצא
בעצמה.
רוצה להיות ילדה קטנה ומתוסבכת
רוצה לחורר לכתוב ולקלקל
רוצה לחזור לצורת אנוש מוסמכת
ללמוד לאהוב ולהאמין באל,
אבל לא מקשיבה לא לה
כבר לא אכפת, היא
סובבת במעגל של הערצה
לאהבה שלעולם לא תתממש
לנשיקה שלעולם לא תתבקש,
לענק הברזל לאיש הפלדה
לבובה הקטנה שלעצמה מרביצה,
להרוס המסטול ולחכם הזקן
לזהוב לארוך ללא ולמה שהוא כן. |
