[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כנראה שהשמש הזאת התהפכה על צדה והמשיכה לישון. בדיוק כפי
שהעלים שהיו על הקרקע הפנו אחוריהם אל עבר פניי במין לעג כזה
שמתאים לצדו האפל של הסתיו.

עיניי שכבו במטה. ערות. מתבוננות מטה. רואות את הטיפות שזחלו
על החלון אט לאט אל סוף דרכן.
עכשיו ראיתי שהמשקוף המתקלף  הזה מאובק,  מחורץ, וקליפת צבע
השמן האפור סדוקה, מתרוממת כדי לנסוק אל כלייתה. חתחתים קמטים,
חריצים, במה שהיה צבוע פעם באפור מבריק. הצבע שנברא אולי בעבור
דלתות הבית ומשקופי חלוניו.

משום מה הזכיר לי המראה הסדוק היבש המתקמט הזה את עורה של
ורדינה מהקומה של "לפני כן". כך מכל מקום היתה מציינת את מיקום
דירתה בקומת הקרקע. שם, לפני הכניסה אל חדר המדרגות.
ורדינה היתה זו שלמדה אותי שפיצוח גרעינים הלכתי אסלי שכונתי
צריך להתבצע על השן האחורית שבפה. שאם לא כן, עדיף שאלך ואפצח
בשכונה אחרת. כך היתה לוקחת את הגרעין השחור בין אגודל לאצבע
שמה אותו בפיה מקרבת שפתיה לאוזני הימנית כך שאשמע היטב בקול
התפצחות הקליפה בצבת שיניה  האחוריות.  אחר היתה משיבה פלומה
קטנה שעל סנטרה, אל מול פניי, חופרת בשתי עיניה העכבריות
השחורות בפניי ואומרת בקול דק צרוד משהו "עכשיו, אתה מושיקו!"


בדחילו ורחימו הייתי דוחף את הגרעין פנימה באצבעותיי עד מקומו
שם ביציע של הפה מניחו שם לאנחותיו ומושך אצבעותיי הקטנות
במהירות חוצה לפה. ורדינה היתה צוחקת לה בבחינת כל שפתיה ובטנה
תאמרנה. ואני הייתי כואב את לשוני שהיתה נתפסת בין השיניים
הסוררות האלו שלי.
האמת, שהרגשתי במין בת צחוק העולה על שפתיי  הרדומות משהו
יבשות מהאוויר הדחוס שבחדר. כלל וכלל לא התחשק לי לקום ממיטתי.
די היה לי בטיפות הסתיו הזוחלות ובשקיפות הזאת הנראית למטה:
קליפות עצים רטובות מונחות בערבוביה זו על יד זו  ועלי סתיו
המפנים אלי את אחוריהם, ככה להצחיק לי את היום.

שפתיי המכווצות היבשות נראו בעיני רוחי כשפתי ורדינה המתכווצות
ומעלות קמטי זיקנה על השפה העליונה שלה. מעין עור מקומט רך
העובר בצורה גלית לאורכה של שפה. הפלומה השחורה עם מתי מעט
לבנים היתה אז מזדקרת משהו, ושער השפם הדליל היה מבליט עצמו
במין חוצפה שכזאת בלתי מתחשבת לא בבעליו ולא בצופים בו.  

"זה צריך לבוא,ככה, טבעי  מעצמו!" היתה מדקדקת לי בקולה הצרוד.
הנה תראה ילד" היתה אומרת וזורקת גרעין שלם אחד לפה ובעוד רגע
מראה לי קילוף טהור על כף ידה השחומה מלאת הקמטים.
"אתה רואה? הנה שתי חצאים של קליפות. שתי חצאים שלמות." כך
היתה אומרת בלשון עילגת ומחייכת לגרעיני החמניה שבידי.

אותה שעה חשבתי שאם אשאר כך על הצד עם שפתיים מכווצות, אפשר
וישאיר הכיווץ הזה חותמו בשפתיי, ויתקמטו גם  אלו אל צורת
הסינוס נושאים בצנעה שערות שפם של כאן ושם. אשר על כן הפכתי
פני מן החלון ואני עתה שכוב על גבי הפוך לעלי הסתיו הפוך לצד
השמש הישנה, מותח את שפתי העליונה לבל תשא בחובה את חותם הקמט.


אני מותח עוד ועוד ומשום מה עולה כנגד עיניי הפרצוף האורגנלי
הזה המקומט של בעל השפם אדון קלדרון של מאחורי הבית. בדרך כלל
שהיה רואה "דבר ילד" לפניו היה מושך בשפמו כלפי מטה מעביר כף
יד אוהבת על זקנו הלבן ומרמז באצבע ידו השניה לילד לההין
ולהתקרב אליו. אני קרבתי וראיתי את השפם שלו יורד וחוזר למקומו
בשל מתיחת עור השפה. פעם כאשר הייתי ילד קטן אמרו לי שהוא גר
מתחת לאדמה באיזו מחילה של חפרפרת לכן פחדתי לעבור אל מאחורי
הבית. סיבה אחרת היתה שחשבתי שיש שם איזו מכשפה זו שהייתי חולם
עליה בלילות שהיא מבקשת נדבות וכשאני רוצה לתת אל ידה מעות היא
רצה אחריי לתפוס אותי. הייתי משוכנע שהתרנגולת היחידה שהיתה שם
בלול היא זו שהופכת עם לילה למכשפה. מכל מקום כך אמר לי זליג
השכן וזליג לעולם לא משקר. עובדה שאמר לי שהוא הרג זאב ואריה
בשדה. זה שאני מעולם לא ראיתי בשדה זאב או אריה זו בעיה שלי כך
אמר לי, ונראה לי שהוא צדק. כי באמת לא ראיתי שם חיות כאלו.
אוף למה אני תמיד רואה אחרון את מה שהאחרים רואים.

השמש הזאת עוד מעט תקום ותעיר אותי לגמרי. כך חשבתי לי תוך כדי
שהסתובבתי לצד השני על צידי.

מעניין אם אפשר שאירדם על הצד הזה חשבתי, והרי תמיד אני נרדם
על הצד השני! מעניין אם גם כאשר אני יישן במקומות אחרים אני
תמיד מסתובב לכיוון הקיר. או  שאני מורגל לישון על כתף שמאל.
נניח שאין שם קיר בצד הזה  אז מה, אני מסתובב לצד של הקיר?
אוף איזה מחשבות אוויליות חשבתי, ואולי לא?! אם אני חושב כך
אולי גם אנשים אחרים חושבים כך? שהרי אינני שונה מאחרים! אך
בעצם מה זה כל כך משנה על איזה צד אני נרדם. גם את הגרעינים של
ורדינה אפשר לפצח או על צד ימין שבפה או בצד שמאל של הפה
וורדינה מעולם לא דקדקה בצד הפיצוח!

שוב הסתובבתי לצד של אדון קלדרון. נזכרתי שהוא האיש שעשה לי
הכרה ראשונית עם הפולים שכל כך אהבתי. פולים ירוקים כאלו עם
מלח שהיה מגיש לי מכף ידו החומה . נזכרתי בעיניו השובבות
העכבריות במצחו בעל חריצי החכמה , כך מכל מקום אמרו לי שכל
חריץ שקול כנגד  שנת חכמה והיו לו הרבה חריצים לאדון קלדרון.
היה לו גם חיוך שבכלל לא התאים לאיש שגר במחילת האדמה כי הוא
היה דומה יותר לבת צחוק של בן אדם מאשר של חיה. ובכלל נראה לי
שזליג אף שדובר אמת הוא, פשוט לא רואה טוב או דימיונו מפותח
יתר על המידה. שהרי איך אפשר לומר על אדון קלדרון שיושב על כסא
ליד פתח הפחון שלו שיש לו חיוך של חיה ושהוא גר במחילה של מתחת
לאדמה?  ובכלל הוא היה לבוש בגלימה ארוכה כמו שמלה כזאת והיה
לו גם כובע מעין כפייה על ראשו. והוא היה מחייך ונותן לי פולים
ירוקים.

פתאום הרגשתי שהוא כאילו זוחל לידי אדון קלדרון ומחייך אלי
חיוך של תנין  ואשתו מבקשת ממני נדבה וגם היא לבושה בחלוק לבן
ועליה רוכבת ורדינה ומפצחת גרעיניים במהירות מסחררת, ובין
גרעין לגרעין היא מסתכלת במעין זלזול שכזה אל עיניי וצוחקת.
ושפתי כבר מתחילות להתכווץ יותר ויותר והן חוסמות לי את האוויר
אוף אין אוויר אני מזיע.

התעוררתי והתישבתי על מטתי. זו היתה  יקיצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אתם מאמינים
לאגדות אל
תתפלאו אם
תתעוררו בבוקר
עם צפרדע


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/1/04 16:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חגי קמרט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה