27/12/2003

אז הלכתי לישון. אהבתי את השינה הזאת במיטה המתקפלת עם הריח של
חדש.  היתה לה מסגרת עץ מרובעת ווילון עם מין ריח שכזה, נו
טוב, ריח של וילונות ילדות. לוילונות של היום יש ריח אחר ריח
של מבוגרים ריח של עצבות של כאב של קושי. לריח של הוילון
המצויר ההוא היה ריח של בוקר, של שמש, של אביב, של עליזות,
עליצות, שובבות, של נקי, טהור וישר! זה מה שהרחתי אז באותם
הימים. הייתי ממלא את המיטה בחום גופי הרזה מכסה עלי את הפוך
של החורף תוקע ראש בכר ואצבע שמנה בפה ומתחיל לחשוב.
דליה! הילדה הקטנה מבית המעלות. הילדה שאהבתי  וריחה מזכיר לי
את ריח הוילון החדש וריח הוילון החדש מזכיר לי את דליה ובכלל
היא נמצאת אתי. כל כך אתי. וכל כך גם נמצאת שם. בכלל בכלל לא
על ידי. והיה לה אח. נדמה לי שקראו לו דני והיתה שם גם ילדה
גדולה יותר מסתורית משהו שנדמה לי שקראו לה ורד או ורדה. אחות
חורגת? אסופית? אחות ולא אחות?! משהו לא היה ברור שם. עד היום
לא ברור מה היא עשתה שם. פעמים היתה מופיע עם איזה שלום תקיף
ונעלמת באחד מהחדרים הפנימיים אליהם לעולם לא הגענו. היתה
ארוכה ורזה, ופניה, מסתתרות משהו מאחוריה. ורד, ורדה, אולי
חמדה .. לא זוכר.
מכניסת הבית היתה מובילה אותנו לסלון הפונה למרפסת מרובעת
המבוצרת בבטון אפור. שם, בסלון, היתה נוהגת,דליה, להכין
שיעורים. יובל ואני היינו יושבים ומתחרים בינינו מי יצבור יותר
דקות הסתכלות בפניה היפות. אהבנו אותה, כל אחד בדרכו, אהבת
ילדות. אהבה שהיא כל כך תמימה כל כך טהורה כל כך אביבית..

אז הייתי קם לפתע מהמטה קם והולך ברגליי היחפות אל התריס. מניח
חוטם אל בין שלבי העץ ומריח את ריח הסתיו המסתנן ובא אלי מבעד
לחריצים. בחוץ הייתי רואה את הרוח וגם את עלעלי העצים
המשתעשעים בה. גם אני רציתי, קצת ממש קצת, לשחק ברוח. לא לבד,
באמת לא לבד. עם דליה...
אחר כך הייתי רואה את אחותי ישנה לה עם הירח ופניה חיוורות
כסתיו הפושט על ראי הכוכבים. החלון תמיד היה פתוח. אבא היה
אומר שחשוב שיכנס אוויר. הוא לא הבין שעם האוויר נכנס גם
הירח.
הייתי מסתכל על עיניה העצומות. היא בודאי לא חושבת על כלום מה
היא יודעת הקטנה הזאת היא אפילו לא מכירה את דליה. ובכלל מה
היא כבר יודעת על אהבה. אולי טוב לה בכך שכל מחשבותיה סובבות
סביב הקלמר, הצבעים ומחברת הציור שלה, היא בוודאי חולמת עליהם
עכשיו. בצהרים של ימים  היתה יושבת כאילמת אל מול החלון הגדול
שבחדר ההורים. יושבת וחולמת חלומות של יום.  כך היתה נוהגת יום
אחר יום, יום אחר יום. מה היא כבר יודעת חוץ מאשר לחלום?

אז טלי תפסה אותי יום אחד והסכימה לגלות לי תמורת נשיקה על מצח
שהיא צופה על חבר אחד בשם יוסף שהיא מאוהבת בו על למעלה
מאוזניה. יותר מזה תמוה היה בעיניי שהיתה מחכה זמן רב כדי
לראות אותו משך שניות אחדות עובר בין בית החלונות לבית השיש
הגדול שעל הגבעה שמעבר לכביש.

בין כך ובין כך הייתי חוזר למטה תוקע ישבן במזרון ומושך רגליי
אחריו.  מכסה עליהם בשמיכה נשכב לי על הגב ועיניי בוהות  בחושך
התלוי על התקרה. שם בתוך החושך הזה הייתי רואה לפעמים את ארגז
חול הים שהיה בגן בנימינה, שם עוזרת הגננת הדסה סיגלוב יושבת
על כסא מול השמש  ושרה לנו שירי גן. כך הייתי בוהה אל תוך
החושך עד שהשינה היתה סוגרת על השנה הישנה הזאת. אחר כך הייתי
מסתובב אל אחד הצדדים נדמה לי שלצד הקיר ומתחיל לרצות לישון.
האמת שמעולם לא הצלחתי ללכוד בעיניי את הרגע שבו אני נרדם נדמה
לי שעד היום לא הצלחתי. אולי, בגלל שאומרים שעד היום נשארתי
ילד!?