יום שישי הגיע. סוף סוף! כמה זמן חיכיתי שהיום הזה יבוא. בשעה
4 אני הולכת לגלריה, לראות מה שירה ציירה. אני כל כך אוהבת את
הציורים שלה. אני לא מבינה איך בנאדם יכול להיות כל כך מוכשר.
נו טוב, זאת שירה. שירה היא החברה הכי טובה שלי, הרבה מעבר
לסתם חברה הכי טובה. 2 דקות עוברות ואני לא איתה, אני כבר
מתגעגעת אליה. מה שמפליא זה שזה הדדי. אני מכירה המון חברויות
כאלה שרק צד אחד אוהב ולצד השני, בכלל לא אכפת. צד אחד נותן
וצד שני מקבל. אבל אצלי ואצל שירה הכל זה הדדי. אוי, כמה שאני
אוהבת אותה. באמת.
כשחזרתי מהגלריה, הלכתי לישון. בערב יש מסיבה, ערן חוגג 18.
הוא הזמין משהו כמו 100 אנשים. הוא מיליונר הבנאדם הזה, עושה
מסיבה בבית של אבא שלו בקיסריה. זה לא ממש רחוק מכאן, אולי שעה
נסיעה פחות או יותר. הלכתי להתקלח כולי מאושרת, אני ממש שמחה
לקראת המסיבה של ערן כי יואב יהיה שם. כמה זמן לא ראיתי את
יואב, כל הזמן בצבא, הפך לבנאדם עסוק... גם כן הוא, לא יכול
היה לשים לב אלי לפני שנה? ! יכולנו להיות ביחד היום, אם רק
הייתי קצת פחות ביישנית ועם הרבה יותר אומץ, אם רק יכולתי!...
כן, עדיין יש לי משהו ליואבי. שיפסיקו להקניט אותי כבר, הנה!
אמרתי! מרוצים?
אין לי מה ללבוש, כן אני אתקשר לשירה, בטח היא תדע מה כדאי.
איזה נדוש זה, אני מרגישה כמו שר הורוביץ שמתקשרת לדי.
"הלו שירה? מה קורה? מה זה? מה?!?? אבל למה??? נוווו גם כן
האמא השמרנית הזאת שלך! שתלך לעזאזל... לא, לא שירה, אני
מצטערת, לא התכוונתי. טוב נדבר מחר, אני מצטערת! ביי.''
יופי! האמא השמרנית הזאת של שירה לא מרשה לה לבוא למסיבה של
ערן! זה הדבר הכי עצוב ששמעתי. אפשר לחשוב, קיסריה. ממש רחוק
מכאן... לא!!!
אוף... מי שאני הכי אוהבת בעולם לא תהיה שם במסיבה שאני כ"כ
רוצה ללכת אליה... אל מי אני אלך כשאני אשתפן לדבר עם יואב? מי
ידרבן אותי לדבר איתו?

ענבל, ירון, שחר יעל ואני נסענו באוטו של ענבל. נהגת טובה
זאתי. לא מזמן קיבלה רשיון וכבר מוכנה לנסיעות ארוכות. יפה לה.

אני לא טיפוס חברותי במיוחד. כשאנשים מדברים אני לא נכנסת
לשיחה. רק כשהם פונים אלי אני מדברת. ענבל סיפרה איזה משהו, לא
ממש הקשבתי, והשאר השתתפו בשיחה, חוץ ממני כמובן. אני פשוט
יכולה להפליג במחשבות שלי, יש לי דמיון מפותח מאוד אבל אני גם
יכולה להיות מציאותית. בכל מקרה, בנסיעה יצא לי לחשוב על מה
יקרה כשאני אמות. אין לי נטיות התאבדות או משהו כזה, פשוט סתם
יצא לי לחשוב על מוות הרבה בזמן האחרון. אני לא יודעת אם אני
מאמינה ברוחות או בגלגול נשמות או בכל משהו אחר. מעניין מי
יבוא להלוויה שלי, מי יבכה, מי יהיה עצוב, מי ישמח, למי יהיה
אכפת, למי לא יהיה אכפת, אני בכלל חשובה לאנשים? כן, לשירה אני
חשובה. נראה לי שרק לה אני באמת חשובה. כבר אמרתי כמה אני
אוהבת את שירה? היא הבנאדם שכל אחד היה רוצה לחבר, ויותר מזה.
אנחנו לא מכירות כל כך הרבה זמן אבל קצב ההתחברות שלנו היה
מהיר מאוד, אנחנו פתוחות אחת עם השניה הכי בעולם. אני פתוחה
איתה יותר מאשר עם יעל, שאני מכירה אותה כבר מגיל 0. זה מוזר,
כי בהתחלה לא חשבתי שאני ושירה נהיה חברות בכלל. סתם עוד מישהי
חדשה שהגיעה לבי"ס. מסתבר שהמישהי הזאת היא ממש לא סתם. וואו,
אני יכולה לדבר עליה שעות. כדאי שאני אפסיק. אוקיי... יואב! כן
יואב! גם עליו אני יכולה לדבר שעות. אהבת חיי. אני מאוהבת בו
כבר שנה, אם לא יותר. רק שהוא לא שם עלי ממש. כאילו כן, בתור
ידיד. אני חושבת שאני אאזור אומץ היום בלילה ואני אגיד לו מה
שאני מרגישה. אני בטח אשתפן... אני מכירה את עצמי. טוב, אני
פשוט סתם אתחיל שיחה איתו. מצד שני... אני... מתחילה שיחות?
מוזר! טוב, חייבים לעבור את המכשול הזה כדי להגיע למשהו שבאמת
רוצים, לא?
מה זה? לאן ענבל ממהרת? יש לנו עוד זמן! יצאנו מוקדם! אוף,
המהירות הזאת הפסיקה לי את המחשבות על יואב.''ענבל מה הלחץ?''
שאלתי אותה, והיא עונה לי שאיזה מופרע אחד עקף אותה. וואו.
איזו טרגדיה. טוב שיהיה. בחזרה למחשבות! מעניין אם יואב גילח
את הזקן המעאפן הזה שהיה לו... פאק! בנאדם!!! מה נסגר?? ''ענבל
את עושה לי התקפי לב עם התקפי המהירויות האלה שלך! תפסיקי!''
והיא בשלה, עם המופרע שעקף אותה. עכשיו הם עושים תחרות. נהגת
חדשה מסתבכת עם אחד בן 30. מופרעים. טוב בחזרה ליואבי. הוא
עדיין חבר של תמיר? הוא היה כזה חמור התמיר הזה. פדופיל! אני
זוכרת שפעם הוא רצה לבקש מאחותי הקטנה...
גאאאאאאאאאאאאד!''ענבל!!!''

נרדמתי? היי, מה קורה כאן? מה זה? למה אף אחד לא כאן? הפסדתי
את המסיבה? למה אף אחד לא העיר אותי? ! רגע... מה זה? למה
השמשה מנופצת? למה האוטו באמצע הכביש? רגע... ענבל... מופרע...
תחרות... התחלתי להרגיש שהעיניים שלי רטובות, הדמעות שלי
זולגות. זה לא יכול להיות. אני עוד בחיים כן? הנה האמבולנס.
הורדתי את חגורת הבטיחות מעלי, יצאתי לאט מהאוטו החצי מרוסק,
הלכתי לדבר עם החובשים או איך שלא קוראים להם. מה זה משנה
עכשיו לעזאזל?!
מה? שמעתי טוב? ענבל, שחר וירון לא בחיים? יעל במצב קשה?
מעניין למה אני בסדר. אני חושבת שאני בסדר. אני בסדר? אני
בסדר?! הם אמרו לי שכן. אני אגואיסטית כל כך! אני היחידה ששמה
חגורת בטיחות. לא יכולתי לבדוק אם הם שמו גם? ! רצתי לתוך
האמבולנס לראות את יעל. מסכנה. אני אלך לבי"ח, אני חייבת להשאר
איתה. לדעת מה קורה איתה. אני כ"כ מודאגת! יצאתי מהאמבולנס,
רציתי לראות את ענבל שחר וירון. הם לא נתנו לי! מה כבר ביקשתי?
להגיד שלום בפעם האחרונה לחברים שלי? מה כבר ביקשתי? עוד פעם,
זה כאילו שאני טובעת באוקיינוס של הדמעות של עצמי. זאת הרגשה
נוראה. אלוהים, למה עשית את זה? למה?

נשארתי בבית החולים ללילה. המצב של יעל רק החמיר. בבוקר כבר
הודיעו לי שיעל נפטרה. חור שחור. כן, זה מה שזה. פשוט חלל ענקי
בצבע שחור. כבר הודיעו לחברים ולהורים של כולם מה קרה. ממש
טרגדיה מה שהולך כאן. אני מרגישה ממש רע עם עצמי. אולי זאת
אשמתי? הרי אני בחיים וזה למה? כי שמתי חגורה. למה לעזאזל לא
יכולתי לבדוק אם הם היו עם חגורות?! למה? מטומטמת! תראי למה
הכנסת את עצמך. תראי! חתיכת אגואיסטית! זה מה שאת! דואגת רק
לעצמך הא? מגיע לך. תרגישי עכשיו את כל הריקנות והאשמה שיש בך.

כן, אני אולי נשמעת כמו פרסומת לזהירות בדרכים, אבל זה הפך
להיות נושא כאוב אחרי כל מה שקרה.

הנה הקרן אור שלי מתקשרת. אני נפגשת עם שירה. אני לא יכולה ככה
יותר. אני חייבת לדבר עם אנשים.
"שירה, את לא מאמינה כמה אני שמחה שאת בחיים. את הדבר הכי יקר
לי בעולם. אני כל כך מאושרת, שירה". שיט! עוד פעם המצפון
המעצבן הזה או מה שזה לא יהיה.''אגואיסטית" הוא אומר לי. אולי
תשתוק כבר?! די נמאס לי מהמצפון הזה. תקרא לי אגואיסטית כמה
שתרצה.

אני רק רוצה להודות לאמא השמרנית של שירה שהצילה אותה (ואותי).
שירה. הקרן אור שלי.