דיקלה סיני / נאמנות |
את גופה,
שרה לשמש
שיר מחאה.
מותחת ורידים
מקמרת ת'גב
ויודעת -
היום היא לא תצרח.
זהר היום שולח
נגוהותיו על ורוד לחייה.
שפתיה נוצצות...
רוצה בכל מאודה
לתלוש אותן מעל פניה,
אך אבוי - כשלו ידיה.
מבטה הביע
את אזלת היד
אותה חשה,
גופה בגד בה, רימה אותה
הלך לרעות בשדות זרים.
היא מאוכזבת,
היא משתאה,
אין היא יותר נאמנה לעצמה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|