המצית הציתה לי את סיגריית החשיש השבועית.
שאפתי בעדינות והרגשתי את ריח החלודה המטונף.
עדיין הייתי לבד בחדר .
רדיו מאה ושש.
שבע אחר הצהריים.

הסיגריה מצטמצמת משאיפה לשאיפה והראש שלי מתמלא באותן מחשבות
שווא.
מחשבה אחר מחשבה עולות למוחי המלוכלך, כאילו רצות בתחרות.
אם תפסיד- מוות אכזרי.
אלוהים סופני.

"ברור?" נשאלת שאלה משום מקום.
"אהה, לא, לא ניראה לי".

אההההההה.
אההההה.
שוב אני צועקת כחיה מתפשטת, זועקת לחומרי הגלם האנושיים.
לא, לעולם לא...

"ברור?" נשאלת שוב אותה שאלה כמו מחר.
"לא, לא ניראה לי..."
אותה שאלה אותה תשובה.
אותם חיי חברה לא קיימים?




לכל מה שברור ולא ברור.
לכל מה שקשור ולא קשור.
לכל האנשים שמחפשים את עצמם ואולי מצאו?