"אני ממש לא מבין אותך, איתי, נו באמת, מה אתה ילד?'' התריס
רמי בזמן ששניהם צעדו, כבכל יום שלישי, על גדות פארק הירקון,
כשמעליהם מעופפת משפחת סיקסקים ומזמרת.
"מה ילד? מה ילד?... אתה יודע שאני שונא שאומרים לי את הביטוי
המטופש הזה, כאילו הצד הטוען - בוגר ורואה את כל התמונה
הגדולה, מול הצד השני הנאיבי שחי בעולם משלו, זו התנשאות
טהורה!'' התגונן איתי והמשיך "אני בסך הכל תוהה בקול רם איך
העירייה לא משקיעה כסף בפארק הירקון המוזנח והמכוער הזה, הרי
יש לו פוטנציאל להיות מדהים, ואני אוסיף, שלדעתי, הפרויקט הענק
שהעירייה כן תומכת בו, במרכז ת"א מה שמכונה 'פרויקט הקריה',
שכל משרדי צה"ל אמורים להיות שם, זה פרויקט מטופש כי זה ב -
FUCKING מרכז ת"א!
...למה צה"ל, המתיימר להיות פרו ציוני, לא מקים אותו בנגב למשל
וכך הוא גם מצדיק את המשך קיומו וגם מפריח את השממה ולא מבריח
לשממה", התייסר איתי "איפה המיליארדים מדוחות החניה
והארנונה?''
רמי נשף בעצבנות ותהה בפנים אם הוא מעוניין להיכנס לויכוח הזה
שוב, "אתה מבין, לזה אני מתכוון - י ל ד, הברווזים ששטים כאן
לידינו חיים במציאות יותר ממך לך תתיעץ איתם אולי הם יפקחו את
עינייך!''
"בסדר, בסדר שתוק כבר", ענה איתי.
"מה?'' ...ענה רמי, "טוב אני אסביר לך, זו מדינת קומבינה, שוק
קחתן רק ברמות אוניברסליות עם שאיפה לקירוב משפחתי בטעם
קפיטליסטי.
אתה צריך להגיד תודה בתור חובב חיות שעוד אתה יכול להבחין כאן
בפארק באווזים, ברווזים, אנפות וחסידות ואפילו סיקסקים, שתקן
אותי אם אני טועה, הם ה - GOODGUYS של הציפורים השורדות בעולם
מפוייח כשלנו, אם מולם נשים לרגע את העורבים הארסים".
"קרעעעעעעעע", צרח עורב מעליהם בחוסר שביעות רצון ואגרסיביות.
"שמעת", אמר איתי, "חברנו למעלה לא מסכים אתך".
"טוב מה אתה רוצה, ארס, גם ציפורים ארסיות לא אוהבות לשמוע
ביקורת" אמר רמי והחיש את צעדיו שמא העורב קרא לחבריו הארסים.
"תראה", המשיך רמי, "זה ידוע שעם השנים הטבע נסוג ונהרס מול
פולשנות האדם, אתה יודע זאת, אבי סיפר לי, שפעם היו פה ממש
איפוא ששיכון ז' מעבר לגדה, פרדסים, חולות, אקליפטוסים ותנים
שעשו: האאאאאוווווווווווווו...''
כלב שהשתין במקום הרים מבטו לראות מי קרא לו וחזר לעיסוקיו
כשראה שילד מהתל בו.
"ועכשיו", הוסיף רמי, "עכשיו יש בינינים, מכוניות, אורות בכל
מקום, בתי קפה וארובות".
"נכון...'' אמר איתי ושאל: "תגיד... נכון בערב ששקע ותקע
מדליקים את רידינג היא נראית כמו ג'וינט ענק שמחכה לאיזה אל
שיעשן אותו?... תאר לך שבנוסף לזבל שהם שורפים שם הם ישרפו עוד
2 ק"ג מריחואנה, תחשוב איזה ריח נעים יהיה פה ואיך תושבי ת"א
היו עושים הכל הרבה יותר לאט וברוגע.''
"כן... כן", אמר רמי בספקנות, "וזה גם יביא שלום, נכון?''
"לא אמרתי את זה", ענה איתי, "בשביל שלום צריך שאנשים גדולים
אחרים יעשנו קצת (במקום לאכול כבשים מהמרעה הפרטי שלהם
ביוון)".
אווז שייט לו במים בהנאה המעוררת תמיהה, בזמן שהחברים צעדו ליד
אתר שבע התחנות.
"תסתכל איזה חמוד", אמר איתי, "כמו בסדרה נילס".
"וואלה...'' אמר רמי, "תאמין לי קצת פיטום ואני מכין לך כבד
אווז קרם דה לה קרם. בדיוק שבוע שעבר הסבירו לנו בתדמור איך
מכינים כבד אווז, מזוויע אך עם זאת איכותי".
"מה איכותי, אידיוט...'' אמר איתי בשוק מוחלט, "אתה יודע כמה
סבל עובר עליהם כדי שטבח לעתיד כמוך יתמקצע על כבד אווז ויגיש
למקורביו לאכול, בשביל שיגידו לו: 'ואאהו רמי איזה טעים', ואז
תרגיש את מר אגו מגרגר בבטנך, אני רוצה לראות אותך אחרי שידחפו
לך אוכל לכבד".
והמשיך "זה בדיוק הבעיה, מדיניות דריסה, דרוס אותי ואני יקלף
את עצמי מהכביש אעשה רוורס ואדרוס אותך".
"אז מה?'' קטע אותו רמי, "WHATS THE BIG FUCKING DEAL, החזק
שורד לא? וזה מה שאחד המדענים שלך אמר!''.
"מה הקשר?...'' ענה איתי, "זה שדארווין אמר זאת ולמדתי את זה
בלימודים לא הופך את זה לאקסיומה בלתי נתנת לערעור, וחוץ מזה
בתור חיות עם מודעות יש לנו בחירה ויכולת הבחנה".
"אני לא חיה עם מודעות", התגונן רמי, "אני יצור על, בחורות
סוגדות לסדינים שלי, ואל תרד על מר אגו שלי אני מאכיל אותו
טוב".
והוסיף "ואם במציאות עסקינן... מה אתה רוצה, תגיד מה?? שאני לא
אהיה כמו כולם, איך אפשר? יש זרם וכולנו שטים בו, היום הממשלה
בונה גדרות בשטחים, סגן ראש עיריית רעננה לא יודע לדבר אנגלית,
שוטרים נוסעים על המדרכה מביאים להומלסים דוחות...
היום זה שוק הכל מותר ומוסרי ואנו צריכים להודות לכך!! וחוץ
מזה אם דברים מציקים לך, קום תשנה!!''.
"אבל איך?'' אמר איתי והקרין כאב בפניו, "צריך סולידריות... נו
כמו במערכון של החמישייה, צריך 'קונצנזוס'".
"לא נכון", אמר רמי, "אתה וכל דומיך אימפוטנטים, כל מי שרוצה
לשנות ולהפוך חברתית, כולכם מפחדים,
אתה שומע - מ פ ח ד י ם!!!
פשוט ככה, אבל אני, בנות סוגדות לסדינים שלי" וצחק צחוק גדול,
"אתה לא רואה, בעולם שלנו יש נאיביים כמוך שאוהבים אמנות, טבע,
רגשות, מתחברים לעצמם וכו וכו וכו... זה יפה, אל תבין אותי לא
נכון, כל הכבוד לכם, אבל זה לא פרקטי, אתם צריכים אותנו, את
הרוב המשתלט, שרואים את היופי ואומרים: 'אוקי מה אפשר לעשות עם
זה'.''
סיים רמי את נאומו בכובד ראש.
הם התחילו להתקרב לנקודה בה הם חוזרים חזרה לכיוון הבית אך
איתי ביקש מרמי להמשיך עוד 100 מטרים לגשר שעובר לצד השני ליד
מרכז הספורט בהדר יוסף.
החברים הגיעו לגשר עלו עליו ונעצרו בקדקודו.
"כאן זה סלע המחלוקת בינינו", אמר איתי, "כאן בפסגת גשר זה
לפני מספר שנים מתו כמה יהודים אוסטרלים במכבייה, לא יהודים
ישראלים כי כנראה כך רצה השם.
וממה הם מתו מזה שהגשר התרסק לתוך מים מזוהמים, סביר להניח
שהוא נבנה בפל-קל, ז.א. אנחנו מזהמים את עצמנו אתה לא מבין???
בסיגריות, בביוב, באמריקניזציה, בכיבוש ועוד אלפי פרות קדושות
אחרות, ועוד מה, אנחנו עושים זאת במודע, אני ואתה - יצורי על
עם הרס עצמי... אתה לא רואה??'' ודמעה החליקה לה מלחיו דרך גשר
העץ המשופץ ישר למי הביוב הריחניים בהם מפרפרים דגי הלבנון,
שהוחזרו לירקון, לאחר מבצע נקיון של המשרד לאיכות הסביבה, על
מנת לבדוק אם הנהר באמת נקי.
"טוב, שתוק כבר איתי, אתה עושה לי כאב ראש, בא נחזור אני מת
מרעב", אמר רמי בעודו מחבק את איתי ודוחף אותו במורד הגשר.
"קרעעעעעע", צרח העורב מעליהם לחברי להקתו: "יש משהו בדברי
החנון הזה", ועף לארץ חמה אחרת. |
