החברה הכי טובה שלי התקשרה אלי אתמול בערב.
"אל תהיי הצל של עצמך!"
מכל השיחה בת השעה שניהלנו זה במשפט שאני זוכרת הכי טוב.
כואב לי לכתוב את האמת, ואני אפילו לא אכתוב את כולה.
אני לא רוצה שאנשים יפגעו.
"את לא חושבת על עצמך!"
עוד משפט זכור היטב.

ניטה, אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך עכשיו.
פשוט על שאכפת לך.
על זה שהרמת את השפופרת, "תפסת ביצים", חייגת את המספר שלי
ואמרת לי הכל.

איך שאני חלשה וכמעט מתמוטטת.
איך שאני לא אוכלת.
איך שעברו כבר חודשים מאז שהגוף שלי הרגיש נורמלי.
איך רואים עלי שלא טוב לי, שאני כל הזמן עייפה וחסרת אנרגיה.

אני חיה בין השיעורים.

וגם אז בקושי.
"למרות כל האנרגיה שהולכת לי על לבוא אליכם אני עושה את זה,
פשוט כי אתכם אני מרגישה חיה."
וכשאני לא יכולה לבוא אני חיה בין ההפסקות, משתדלת להיות אתכם
כמה שיותר כדי שהטעם יישאר בפה כשאהיה לבד, כשאחזור הביתה,
ואעשה הכל, כל דבר, אבל לעולם לא ארגיש משהו אחר חוץ מזה שאני
לבד. רק אשרוד עד שאגיע לבית ספר יום ביום הבא ואראה אתכם.
ואני אהיה בסדר, אני תמיד משתדלת מאוד להיות בסדר, כדי שבסוף
השבוע אוכל לבוא אליכם ולהיות אתכם, כי רק אתכם אני מרגישה
חיה.

וכבר אמרתי את זה לא פעם, אם לא אתם אחרי בדיקת הדם הראשונה
אולי הייתי פוט נכנעת, מפסיקה להיאבק ופשוט הולכת לבית חולים,
או לכל מקום שאליו היו שולחים אותי.
פשוט כי הייתי מרגישה שאין לי יותר מדי מה להפסיד.
אבל אני משתדלת ודוחקת בעצמי ונלחמת, גם אם אתם לא רואים, כי
אני רוצה להרגיש טוב גופנית כדי שאוכל להיות אתכם ולהרגיש טוב
נפשית, להרגיש שייכת ואהובה.

אני יודעת, בלי שום ספק, יודעת במיליון אחוז, שאוהבים אותי
מאוד בבית, אבל בבית אני מרגישה לבד.

אני רוצה שיראו לי שמעריכים אותי.
זו השאיפה שלי.
המשאלה הנסתרת, הנואשת, שבלבי.
זה מה שהיה מראה לי ראי ינפתא אם הייתה לי הזדמנות להציץ בו.

את צודקת, ניטה.
כל מה שאמרת, קלעת בול.
כתבתי לא מעט שירים בדיוק על מה שכתוב פה, וגם על מה שלא כתוב
פה, כל מילה שאמרת.
מדהים אותי כל פעם מחדש כמה את באמת מכירה אותי.

איך ידעת איזה קלף טארוט אבחר?!
איך?!
זה מדהים.
אני אוהבת אותך. תודה שאת חברה כזאת נהדרת.

נמאס לי לחיות בין השיעורים.
אני רוצה לחיות כל הזמן.
אבל אני פשוט לא מצליחה למשוך את עצמי בחזרה למעלה מהתהום
שאליה נפלתי עוד באמצע כיתה ט'.

הנה, למשל, אני מרגישה את המגרנה עכשיו. כאילו מישהו קודח לי
חורים בגולגולת.
אני הולכת לישון עכשיו, אני חייבת לנוח. אני מאוד עייפה.

נמאס לי לחיות בין השיעורים.

תעזרו לי, חבר'ה.
תזרקו לי חבל לתהום העמוקה הזו.
אני אתפוס את החבל, מבטיחה, אעבוד קשה, אתפוס ולא ארפה.
בבקשה תזרקו לי חבל, ואז תמשכו אותי למעלה.
אני לא יכולה לעשות את זה לבד.
אני צריכה את העזרה שלכם.

טל.