בהתחלה הוא היה מושלם.
פשוט מושלם.
מלמעלה עד למטה, ובכיוון השני, הוא היה בדיוק מה שהוא היה צריך
להיות.
הוא היה אנושי.
זהו. אנושי. לא פחות, לא יותר.
מושלם.


ואז באתי אני, וללא שום רשות הורדתי לו את יד ימין.
אני בטוח שזה נורא כאב לו. זה לא כל יום שאתה מאבד יד.  
לא עסק נעים בכלל. גם די מלוכלך. המון דם. ממש המון.

אבל הדימום הפסיק והפצע הגליד, והוא תיפקד שוב.
לא כמו פעם, הרי חסרה לו יד, אבל הוא תיפקד.
הוא היה כמעט מושלם.
הוא הסתגל.
כמעט מושלם.


ואז, כאילו לא הספיק לי, באתי והורדתי לו את רגל שמאל.
גם זה, נראה לי, כאב. אחרי הכל, זאת הייתה הרגל שלו.
גם עם הרגל היה דם. הרבה מאוד דם.

אבל, כצפוי, הוא הפסיק לדמם והפצע נסגר והוא חזר לתפקד.
הוא לא תיפקד כמו קודם. זה היה צפוי, שכן חסרו לו יד ורגל.
הוא לא היה מושלם עוד.
אבל, שוב, הוא הסתגל.
לא מושלם עוד.

ואז, באתי והורדתי לו את הראש.
זה, מן הסתם, כאב בצורה שהוא מעולם לא הרגיש קודם. בכל זאת, זה
הראש שלו.
כמות גדולה מאוד של דם יצאה מהצוואר שלו. כל הגוף שלו התלכלך
עכשיו מהדם.

בשלב מסויים, הצוואר הפסיק לשלוח דם לכל כיוון, הפצע נרפא,
והוא היה יכול לפעול שוב.
ללא יד אחת וללא רגל אחת וללא הראש, הוא כבר לא היה יכול לעשות
את מה שהיה יכול לפני כן. הוא היה כבר די רחוק ממושלם.
הוא הסתגל גם הפעם.
די רחוק ממושלם.

ואז באתי אליו, דפקתי לו בעיטה בבטן, שברתי לו את ברך ימין,
הוצאתי לו את כתף שמאל מהמקום, הכנסתי לו אגרוף בביצים ושברתי
לו את הגב על הברך שלי.

כעת, הוא נראה די שונה מבהתחלה.
למעשה, הוא נראה די מעוות ככה.

"סליחה, אדוני", שאלתי עובר אורח, "אתה מזהה את זה?"
"לא ממש, לא", ענה.
"תודה רבה לך, אדוני", עניתי, והאדון המשיך ללכת.

ידעתי כעת שהצלחתי. האדון לא זיהה את מה שנשאר ממנו.
הוא היה פעם מושלם. הוא היה פעם אנושי.
וכעת, הוא איבד צלם אנוש. כבר לא היה ניתן לזהות אותו, לזהות
שפעם הוא היה אנושי.

וכעת, לאחר שאיבד את צלם האנוש שהיה שלו מיום שנולד, אספתי את
גופו השבור אלי, הלבשתי אותו במדים ושלחתי אותו.


עד היום עולה בי דמעה כשאני נזכר ביצור המושלם שהוא היה פעם,
לפני שהוא איבד צלם אנוש.
איבד צלם אנוש.
איבד צלם אנוש.

ובלילה חשבתי לעצמי, "האם תרנגולת שמורידים לה פולקע, מאבדת
צלם תרנגולת?"
ואז נרדמתי.