הראש שלי מגרד כבר שלוש שנים.

יש לי חיים יחסית פשוטים, כאן בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש.
נערה פשוטה בעולם פשוט, או שמא מסובכת בעולם מסובך. אני מנהלת
שגרת חיים נורמאלית יחסית: משפחה, חברים, רק דבר אחד מעיק עלי,
אוכל אותי, וזו העובדה שחיים אחרים רובצים עלי, גורמים לי
לגירוד עיקש בראשי. הם אינם עוזבים, אינם מוותרים, למרות כל
המאמצים והתחנונים האפשריים, ניסיונות הגירוש הרבים, התקווה
למציאת פיתרון. בכוח הזרוע או בכוח המילה - דבר אינו מועיל.

בעבר סבא היה לרוב בעד התפשרות. המלחמה הגדולה השפיעה על
גורמים רבים באישיותו, ולכן דעותיו נוטות להיות מאוד חלוקות.
לפעמים הוא מצהיר על כך שמוכרחים להיכנס בהם בכל הכוח, ויומיים
לאחר מכן יגיד שכוח אינו תורם לתהליך במאומה. נדמה לי שעכשיו
הוא בעצמו כבר אינו יודע מהו רצונו, אינו בטוח בדבר, לאחר שאף
אחת מהשיטות, לפי דעתו, אינה מסוגלת לפתור את הבעיה.
החברים שלי, לעומת זאת, נוקטים צד מאוד יציב בנושא. "למה
לעזאזל אכפת לך?!" הם תוקפים אותי. "הם מוצצים לך את הדם! לא
ניתן לדבר איתם, הם לא מבינים דבר וגם לא מוכנים לשתף פעולה!
רמת האינטליגנציה שלהם נמוכה מדי, האבולוציה זנחה אותם אי שם
מאחור. תסלקי אותם! תשתמשי בכל האמצעים הדרושים! החיים יהיו
הרבה יותר טובים לאחר מכן, את תראי. לא יהיה לך דבר על הראש
מלבד השיער שלך, אותו גידלת בעצמך. הם טפילים שהשתלטו על מקום
שהיה שלך מלכתחילה. תהרגי אותם, את כולם!" הנאום הזה חוזר
חלילה, כל פעם מחדש, ואז, כשאני חוזרת לביתי, מעט מבוהלת
מהבילוי עם חבריי, אני פוגשת את אימי, שאומרת לי לא להקשיב
לחברים שלי ולהפסיק לגרד ולהיאבק. "צריך לתת לתכשירים לעשות
את שלהם, כי מלחמה לא תועיל במאומה," היא מפייסת.
אבל קשה לי לא לגרד, מכוח ההכרח. הבעיה היא שככל שאני מגרדת
יותר, כך הגירוד רק הולך ומתגבר. מה עוד נותר לי לעשות? נדמה
שגם התכשירים, שאמורים לפתור את הבעיה, כבר אינם מועילים,
כאילו היצורים המרגיזים הללו כבר נעשו חסינים להשפעות, באשר
הן.

לפעמים אני יוצאת לטייל ביער שליד ביתי, סתם כדי להתפעל מיופי
העצים ולהנות מציוץ הציפורים.
יום בהיר אחד פגשתי שם איש חכם, שכנראה ידע את שעובר עלי,
מכיוון שאמר לי משפט יחיד ובעל משמעות: "דעי את עצמך," ואז
נעלם בין העצים ויותר לא ראיתיו.
אם לפני כן הייתי מהורהרת במקצת ולא ידעתי את מקומי בעולם, הרי
שלאחר שחזרתי מאותו מפגש מוזר וחשבתי על שאירע, הגעתי למסקנה
שאיני יודעת כלל מה לעשות עם עצמי. זאת, כמובן, גרם להשתלטות
של גורמים חיצוניים עלי, ולכך שאין לי כוח השפעה כלל, והכל
קובעים בשבילי מה הוא כביכול הטוב ביותר למעני, כמו בשביל יצור
קטן ובעל רמת אינטליגנציה נמוכה שהאבולוציה זנחה אי שם מאחור.

לאט-לאט התבצרו בתוכי גורמים שונים ומנוגדים, והגירוד בראש רק
הלך וגבר. השיער שלי הסתבך מרגע לרגע, בעודי ממשיכה לגרד
ולגרד.

ובין נאום לנאום, בין תהייה לתהייה, בין גירוד לגירוד, אני
ממשיכה להתהלך לי ברחובות הארץ שלי, מתנודדת הנה והנה
במחשבותיי. שלוש שנים עם אותן מחשבות, והמצב הולך ומחמיר. אולי
הגישה שלי לא נכונה, אולי דרך הפעולה שלי זקוקה לשינוי?
ובעודי הולכת מהורהרת, פתאום אני מוצאת את עצמי ניצבת בתוך
המון סואן ושאון.  קריאות רמות מימין ומשמאל צועקות בעד ונגד,
כל אחד מהצדדים מנסה למשוך אותי לכיוונו. "אבל מה אתם רוצים
ממני?!" אני שואלת, כמעט בבכי. שני אנשים עם חולצות בצבעים
שונים תופסים כל אחד את אחת מידיי השבריריות ומושכים אותי
בכוח, כל אחד לכיוונו. כאב חד מפלח את עצמותיי, ורעש פקיקה
מוציא מגרוני צעקה עמומה.
ברגע ההוא שניהם עזבו אותי לנפשי, ואני נפלתי ארצה, מתפתלת
ומתחככת בכורכר הדוקרני. "זה הראש שלי! תעזבו אותי בשקט!"
אלו המילים היחידות שהצלחתי לחשוב עליהן, ואותן צעקתי מבעד
לדמעות. מעגל גדול של אנשים התבצר סביבי, ולאט לאט החל
להתרוקן, משני הצדדים, כאשר אלו החליטו שאין כבר מה לראות
ולשמוע במקום הזה.

ואני נשארתי שם, דוממת על הכורכר, מתנשמת בכבדות ונאחזת בקושי
רב בשפיותי, בעוד דמעות יבשות ממלאות את פניי האדומים מכאב
ומבושה, ואותה שאלה חוזרת להתרוצץ במוחי, כשם שעשתה כבר שלוש
שנים תמימות: כיצד אוכל לפעול כנגד כינים הדורשות את זכות
השיבה?