דוד לא ידע את נפשו מרוב זעם, לו לא היה שיכור, ודאי היה כובש
את זעמו ומראה חזות קשוחה, אך כיוון שהיה שתוי מעט, ראו עליו
שכבודו נפגע. הוא הלך לגינה המוזנחת שמאחורי הבלוק והדליק
סיגריה. מחשבותיו נדדו לסימי, עברו יותר מחמש עשרה שנים מאז
נפרדו ועדיין היא מטרידה את מנוחתו.      
אני אוהב אותה", חשב, "באלוהים".
חש את שדיה הכבדים נלחצים אל חזהו, את גופה הרך, המלא... ריחה
היה מוחשי כאילו היא לידו. והכאב, הכאב הזה שעומד כמו גוש בטון
בקיבה ומסרב להיעלם, הוא נטרף מהמחשבה שהיא ישנה כל לילה
בזרועותיו של מוריס. נזכר ביום שנפרדו, כמה בכתה. ניסה לשדל
אותה למרוד בהוריה, ללא הצלחה. יותר מחמש עשרה שנה שתק וכיבד
את רצונה, והנה היום כאילו לא חלפו השנים, שוב הייתה סימי
היפה, האוהבת, שמפנקת אותו ומלטפת ולוחשת מילות אהבה,היא אולי
האדם היחיד שאהב אותו באמת. ללא תנאים, ללא מחיצות. והוא החזיר
לה אהבה. לפתע הבחין ביהודה ביטון שהיה ישוב עם גבו אל הקיר,
יהודה קם ממקומו בכבדות והציע לו לגימה מבקבוק הערק, הוא דחה
אותו מעליו בקוצר רוח ויהודה חזר למקומו.

חנה הייתה ישובה על כיסא במרפסת הסלון של המלליה שתריסיו נפתחו
אל מאחורי הבלוק וגילו נוף משמים של בניינים אפורים וגינות
מוזנחות. ראתה את דוד מודד את הגינה בצעדים אטיים הלוך וחזור,
ידו השמאלית בכיס מעילו וידו השניה מחזיקה סיגריה דלוקה, לפני
כן ראתה את מוריס עולה בכבדות במדרגות וחזותו אומרת עצב. מיד
אחר כך רשל ושמואל הביאו את סימי כשהיא שיכורה לגמרי. חנה לגמה
מכוס התה עם נענע והחלה לקשר בין הדברים, וכשחנה חושבת היא
עושה זאת כך שזה נראה לעין, עינה הבריאה בוהה בנקודה מסויימת
ושפתיה נעות ללא קול, מידי פעם היא מעווה את פניה בהעוויות
שונות המביעו את דעתה על הסוגיה, וכל זה מלווה, כמובן, בתנועות
ידיים שמוסיפות נופך דרמתי למתחולל במוחה. לבסוף היא מעבירה את
כוס התה מיד ימין לשמאל והבעת פניה אומרת: או קיי, הבנתי.
ובתנועת יד קצרה היא מסכמת בינה לבינה את הדברים, וחוזרת להביט
החוצה אל דוד.

מוריס ישב ליד השולחן בחתונה של רשל ושמואל והמתין לסימי שתגיע
ותשב לידו. היה גאה בה מאוד, ידע שכולם אוהבים אותה וסומכים
עליה, העובדה שהמלליה ביקשה ממנה לנהל את החתונה רק הוכיחה את
הדבר. מצב רוחו היה נפלא והוא לא ציפה למה שקרה. כשדוד הגיע
מוריס לא הרגיש בנוח, ידע את ההסטוריה של דוד וסימי אבל בטח
באשתו. ובכל זאת לא הרגיש בנוח, ארשת פניו המחוייכת הרצינה
לפתע והוא הסתגר בתוך עצמו. ואז סימי הגיעה והתיישבה ביניהם.
ידע ששתתה, היא לא הייתה יציבה. הוא סלח לה, חשב שלא נורא אם
שתתה קצת, אבל כאשר הייתה שתויה והחלה להתרפק על דוד, מוחו
נאטם, לא רצה לראות והשפיל ראשו לצלחת, היה נבוך, רצה לקום
ולהכות את דוד אבל הרגיש כאילו שיתוק אחזו, הוא ישב קפוא
במקומו והתרכז במנת המזון שלפניו בלי לנגוע בה. לפתע חש בעיטה
ברגלו, הרים את עיניו וראה את רחל מביטה בו בזעם ומסמנת לו
בראשה שיקום ויעשה מעשה. עדיין היה משותק, אבל פניה של רחל לא
הותירו מקום לספק, כאילו אמרה: אם אתה לא עושה כלום אתה
לא גבר ומגיע לך שתפסיד את אשתך! הוא אחז בזרועה של סימי ולחש
באוזנה:
"סימי, את עושה לי בושות, בואי נלך הבייתה".
הוא לא ציפה לתגובתה הקולנית וממש הופתע כאשר דוד אמר: "יאללה,
תן לה לעשות חיים, מה הבעיה שלך."
הוא נסוג והסתגר שוב, אבל מוחו כבר לא היה אטום, הוא הבין מה
קורה, וכעס על סימי, זו פעם ראשונה מאז שהתחתנו שהוא ממש כועס
עליה. את דוד הוא שנא ממש, במוחו הצטיירו תמונות כיצד הוא מכה
את דוד ומשפיל אותו, כיצד דוד מתחנן על נפשו והוא, מוריס
הביישן, משחרר אותו באצילות של מנצחים. אחר כך היה הריקוד שלהם
והוא העז לקום ולגרור את אשתו בכוח הבייתה. תחילה נענתה לו אבל
אז היה דוד ביניהם והוא אמר שהיא כבר לא שלו, והיא הלכה איתו,
לא התנגדה. מוריס הרגיש שעולמו חרב עליו, לא יכל לסבול את
המחשבה שסימי, אהובתו, כבר לא רוצה בו:
"היא לא אוהבת אותי עוד", חשב, "היא עוזבת אותי, מה אני
יעשה... יותר טוב לי למות."
הרגיש שכוחותיו אוזלים, נפשו סערה. הוא עלה לאיטו במדרגות
ובהגיעו
הבייתה התיישב מול הטלוויזיה ובהה במסך השחור. לאחר כמה דקות
הגיעה סימי כשהיא נתמכת ע"י רשל ושמואל. רשל אמרה: "תשמור
עליה, מוריס, ואל תכעס, היא לא אשמה זה דוד הפושע הזה, הלואי
שימות."
מוריס מיהר להושיב את סימי על הספה ורשל ושמואל יצאו.
"סימי, מה קרה לך, איך את מרגישה, הנה, שבי פה ואני יכין לך
קפה."      
הוא מיהר למטבח והדליק את הקומקום החשמלי. בעוד הוא שופך שתי
כפיות קפה לכוס גדולה, שמע חבטה עזה מהסלון, הוא מיהר וראה את
סימי שוכבת על הרצפה ללא הכרה, היא החליטה לקום, נפלה ונחבטה
בראשה. מוריס הרים אותה בכבדות על ידיו והניח אותה על המיטה
בחדר השינה, רק אז ראה את החבורה הגדולה בראשה. מעולם לא זעם
כל כך. הוא טיפל באישתו במסירות וכשזו פקחה את עיניה ליטף את
פניה ברוך ואמר לה: "אל תידאגי, הכל יהיה בסדר, אני פה".
אחר כך  סימי נרדמה ושקעה בשינה טרופה. הוא הביט בה מספר שניות
ואחר ניגש לארון וחגר את האקדח שקיבל בתוקף היותו מאבטח בסופר
הריבוע הכחול.
"רק בשביל הבטחון" חשב, "אני יגיד לו שיתרחק מאישתי ויעזוב
אותה בשקט או שאני הורג אותו."                              
                     
בהחלטה נחושה פנה החוצה במורד המדרגות.

חנה עדיין הייתה במרפסת כאשר שמעה צעדים יורדים, הבינה שמוריס
יורד למטה וחושיה אמרו לה שמשהו עומד להתרחש. היא קמה ממקומה
ונשענה על המעקה. לאחר כמה דקות ראתה את מוריס מופיע מעבר
לפינת הבלוק. הוא ניגש לדוד ואמר לו תוך שהוא מניף אצבע מאיימת
מול פניו:
"שמע דוד, אני רוצה שתעזוב את סימי בשקט, אין לך מה לחפש אצלה,
היא אישתי וזהו. הבנת?!"
דוד התגרה בו:
"אתה גמרת את הסיפור שלך, כאלאס, זהו, היא רק מתעוררת מהערק
והיא באה איתי, רק אני גבר בשבילה, אתה סתם אתה, מעאפאן, מה
תעשה, אה? מה, מה..."
התחיל לדחוף את מוריס ולקלל אותו. מוריס נבהל, מעולם לא רב עם
אף אחד לא ידע ללכת מכות, הוא נסוג לאחור בעוד דוד מלגלג עליו
וקורא לו פחדן וסוטר על פניו סטירות לא חזקות אך כואבות
ומעליבות.
"הוא צודק" חשב מוריס "אני פחדן, אבל אני יראה לו."
הוא שלף לפתע את האקדח ולחץ פעמיים על ההדק. אחר כך שמט את ידו
המחזיקה באקדח לצד גופו ובהה בגופת דוד השרועה לפניו.

יהודה ביטון נחרד מהיריות הוא קם והחל לרוץ לרחבת החתונה, הערק
היה בעכריו והוא נפל פעמיים לפני שהגיע. כשהיה ברחבה תפס את
האדם הראשון שפגש והתחיל לגמגם תוך שהוא מנפנף בבקבוק הערק
החצי ריק לכל עבר: "הוא הוא הוא... הרג אותו... בום בום... ירה
עליו ברובה... יא אלוהים...
הרג אותו..."

בקומה הרביעית הוכתה חנה בתדהמה, הדם אזל מפניה והיא התיישבה
בכבדות על הכיסא. דקות ארוכות ניגבה את הזיעה הקרה מפניה
בשרוולה ואחר פרצה בבכי.
איש לא שמע אותה מעולם מדברת על מותו של דוד.