לנהוג לבי"ס.
הפך כל כך מונוטוני.
לבי"ס, הביתה.
לפנות ימינה, לפנות שמאלה.
לאותת.
להגביר מהירות.
לבלום.
להאיץ שנית.
לבלום.
באמת שאני לא מתלוננת. הנהיגה, היה בה כדי להביא אותי למקומות.
אפילו התחלתי להתגעגע לזה. זה היה כל כך טוב, להיות עם עוד
מישהו באוטו. ללכת לאיבוד בתוך המוזיקה והתפאורה האורבנית.
לתקשר עם בני אדם אחרים, אפילו אם זה נעשה דרך מאסות של מתכת
ובטון.
לפעמים היה נדמה לי שאנשים מסוגלים להיות במזגם הרע ביותר כשהם
נוהגים. הם חותכים אותך, וצופרים, ועוקפים ונדחפים כאילו אין
מחר. אבל לעתים, הם ירימו בעדינות את הרגל מהדוושה. יתנו לך
להשתלב, יקלו על חייך. ורגעים כאלו היו יכולים לאשר מחדש את
האמון שלי במין האנושי, לפחות אחת ליום. המולטי-ויטמין היומי
לנשמה שלי.
אבל היו רגעים שנדמה היה לי שאני נוהגת כל הזמן. אני לא בדיוק
יכולה להסביר מדוע זה הרגיש רע באיזשהו מקום, בעיקר כי אני לא
יכולה לנהוג יותר. וזה לא שיש לי משהו נגד נהיגה. תמיד היה לי
משהו נגד שגרה. מאז ומתמיד שנאתי להרגיש נעולה לתוך משהו,
ונהיגה... היא מסוג הדברים שיכולים לגרום גם למנקה ארובות
להרגיש קלסטרופובי.
וכל העניין הזה מאוד משעשע, כי בדרך כלל, אני מאוד זהירה.
נהגת סבלנית. זהירה. שקולה. עם צמיגים שננעלים בהחלקה.
בחיי. אני האדם האחרון שיכולת לצפות ממנו להיקלע לכזאת תאונה.

מוקדם בבוקר. אני פותחת את הדלת, והקור מכה בי מיידית וחודר
עמוק, תחת כל מעטפת שיכולה הייתה להיות קיימת. כל כך קר, עד
שאפילו מעיל הפליז הנאמן שלי מתחיל מסמיק. אני יורדת מדרגה,
עומדת רגע ליד הגינה. האוויר כל כך נקי וצלול, ואני נושמת
עמוק. ממלאת את ריאותיי המפוחמות, ונושפת חרישית, והבל פי
החמים הופך לאדים במגע עם העולם החיצוני. ואין אף אחד ברחוב.
אף מכונית, אף לא אדם אחד, שום גולדן רטריבר שיצא לטיול בוקר
או מחלק עיתונים על ווספה שיפרו את הנירוונה המושלמת של הבוקר
שלי.
אני מפנה את ראשי, וחיוך רחב נמתח על שפתיי. השמש, היא ציור
מדהים בצבעי מים. סגול, ורוד וכתום, נקרשים אט-אט בצד אחד של
השמיים, בעוד האפילה נמלטת אל צדו השני של העולם, מביאה עמה
לילה, כוכבים, שינה, לאנשים בצידו השני של האוקיינוס.
זמן לישון, לונדון. ליל מנוחה, ניו יורק.
אני יורדת לחניון בצעדים מדודים, ונכנסת לאוטו בחוסר חשק
מוחלט. לוקח לי כמה שניות להתחיל להזיז את עצמי. להתניע, לשלב
לראשון, להוריד ת'הנדברקס. אני שם, אבל הראש שלי נודד. ואני
יוצאת מהחנייה, ולוקחת את הפניה ימינה הסטנדרטית בכיכר מהרחוב
שלי. הראשונה שאני עושה היום. קליק, קליק, קליק, צ'ק, גו.
לפתע, אני נבלעת בתוך משהו עצום ומתערבל, מסנוור מעבר לכל מה
שאדם יכול לתאר לעצמו. כאילו חור שחור המתין לי מעבר לפינה.
כאילו הלא-כלום מהסיפור שאינו נגמר פער את מלתעותיו ושאב אותי
פנימה. אני מרגישה כאילו משהו תפס את הפגוש הקדמי של המכונית
שלי ומשך אותה בחדות שמאלה, בכיוון המאוד-מאוד לא נכון.
או שאולי, דחפו אותי.
והצלילים... לאן נעלמה האקוסטיות הרגועה של בל וסבסטיאן שאמורה
הייתה להיפלט מהרמקולים שלי? זה נשמע יותר כאילו קניבל קורפס
בכבודם ובעצמם מנגנים לי הופעה פרטית במושב האחורי. קרשנדו
נוראי, קקפוניה מתעצמת של מתכת ועצמות, וצרחה נוראית שמפלחת את
עור התוף שלי.
הגרון שלי כואב.
אני יכולה להריח דם. צחנה בלתי נסבל, דם מתערבב עם מתכת. וברגע
שאני מבינה שאני לא מסוגלת לראות דבר מלבד דם, הוא בכל מקום...
וטבעתי.

-

כל כך קשה לענות על השאלה הזאת. מה הדבר האחרון שאתה זוכר
שראית?
ואנשים שואלים אותי את זה כל הזמן.
אבל זה כמו לשאול, מה אתה רואה כשאתה מת? אין כל כך קשר למה
שאתה באמת רואה. זה קשור אלייך. בבואה מושלמת ומוחלטת שלך, ומי
שאתה.
אני חושבת שנוכל ללמוד הרבה על אנשים אם נעוור אותם, ונשאל מה
התמונה המושלמת האחרונה שהייתה להם בראש.
בשבילי, הדבר האחרון שראיתי בבהירות, בשלמות... הייתה הזריחה
ההיא. אפילו שהסתכלתי על המון דברים אחרי זה.
מעניין מה זה אומר עליי.