היא זחלה אל המיטה בתנועות חרישיות, נזהרת לא לגעת בידו שהיתה
מונחת על השמיכה. הנחרות העזות טילטלו את גופו, ופיו הפעור
הזיל רוק לכרית. היא הצטנפה בשולי המיטה, מביטה בקרניים
הבהירות שחדרו מבעד לתריסים, והאירו את אניצי השיער שהסתלסלו
מתוך אוזנו. הוא חירחר ונשימתו נעצרה לכמה שניות. כמו תמיד
ייחלה שהנשימה תיעצר ולא תחזור, וכמו תמיד הציפה אותה חרטה
מייד כשהגתה את המחשבה. האוויר חזר לריאותיו בקול ניסור עז
שהעביר בה צמרמורת של גועל והקלה.
היא עצמה את עיניה וניסתה להירדם, למחוק הכל, לשכוח, לא לחשוב,
רק לא לחשוב. הוא התהפך, וידו נשלחה אליה. אצבעותיו חפנו את
שיערה ומשכו אותה אליו. "בא לך זיון, מותק?" שאל בקול מנומנם.

היא הסיטה את ראשה כדי לחמוק מהבל פיו החמצמץ משינה, וקיללה את
התזמון שלה. הנחרות העזות הטעו אותה. עשר דקות נוספות של
המתנה, והוא היה ישן מספיק עמוק כדי לא להתעורר עם כניסתה
למיטה.
-"אני עייפה." אמרה, "רוצה לישון".
ידו השנייה הרימה את חולצת הטריקו הדקה. "חפוז אחד. אחר כך
תירדמי כמו מלאך."
"אני חייבת לנסות", חשבה בבהילות, אבל זיכרון גופו, הגוהר מעל
שלה, העלה בה קבס. שרירי הבטן נמתחו עד כאב, ואצבעותיה נאחזו
בשולי החולצה, נאבקות בשלו. היא נשכה את שפתיה וחשה את טעמו
המתוק של הדם על לשונה. "רק רגע" אמרה בקול צרוד, והתיישבה.
התנועה הפתאומית סחטה ממנה אנקת כאב, כשידו האחוזה בשיערה משכה
אותה אליו.
"הכאבת לי" אמרה. הוא מלמל משהו, התהפך על צידו והחל נוחר
שוב.

בתנועה זהירה אחזה בנעלי הבית ויצאה יחפה מהחדר. דלת ארון
המצעים נפתחה ללא רחש, והיא שלחה יד אל תחתית הערימה. מתחת
לסדין הסגול, בו השתמשה רק פעם אחת, היה המפתח. מגעו הקר צינן
את ידה הלוהטת כשלפתה אותו בכוח.

שעתיים מאוחר יותר היא עדיין ישבה על המדרגה, ממתינה לשובו של
הרגע שמעולם לא היה.