יצאת מאילון דרום, נכנסת אל הכרך
אורות בריצודם ליוו אותך
המושב שלך, חשבת, לרוב בחשיכה.
בדרך אליהם לא היית יכול לשנות
את התדר ופרסומת לחטיף מסולסל
תאכל-אותו-תהיה-בסדר-תתמלא-אנרגיות-על
שבה וחזרה, חזרה ובאה אצלך
כשהמנוע פלט אנחה
לתוך חלל המכונית שלך.

היא והוא ביחד כבר חצי דור,
אחרי החופה הפסקת לספור,
במדי צבא פגש אותה,
זה שחשב בלונד-ריסים הם כל הוויתה.
בהתאמה, זו דירת הגג וארוחה שתערך
על שולחן עץ כבד, עצום ונוח -
"הפיליפינית תנקה אחרי שתלך, אני אין לי כבר כוח"

זזים עם הלאות הגוברת
כבר שנה תשיעית.
תינוקת מיבבת, אחות לטל ולעמית.
ומגניבה חיוך בעתיקות קסומה
כמו כשהיתה חיילת יפה וערומה
בלילה אחד רחוק איתה רעדת ברגליים
התפשטת, קיפלת לאט את המכנסיים
והנחת בצד על ארגז צה"לי,
בזמן נשיקת הבוקרטוב לחשת -
"אז את, פשוט לא תגלי".

שנים 'ידיד המשפחה' אתה מוגדר,
הכל קמוט ומאובק נטוע בעבר,
נועץ מזלג ומחטט בארטישוק המנוכר.
יפות עוד עיניה, הוא וויסקי מוזג בכוס רחבה -
"נו מה? עוד לא מצאת אהבה?",
וכמה שתיקות והרבה אמירות שום דבר,
אמצע אוגוסט וקר, כמה קר.

הכלב הזקן, זה שמצאה אז בבסיס סתם משוטט,
ואספה, כבר בגיל תשע-עשרה,
"כדי שתהיה לי משפחה באמת",
עוד לא מת
וכמו בכל ביקור משתגע,
בקרסולך שב ונושך
ועוד מעט אתה תלך.