התאהבתי בבחור עם משקפי שמש כחולים. עם עיניים מדהימות,
ושפתיים......שפשוט דורשות שידביקו עליהן נשיקה. התאהבתי בבחור
הזה, עם האופי המקסים, שחימם  לי את הלב, ואני חיממתי לו את
הלב חזרה. אבל עכשיו הכל נגמר. אני פשוט טיפשה. ביקשתי ממנו
שלא ישים לב לעובדה שאני אוהבת אותו והכל היה בסדר. ביקשתי
ממנו שישים לב לעובדה שאני אוהבת אותו וייתן לי צ'אנס, הכל
עדיין היה בסדר. אבל אחר כך הבנתי שזה לא יילך, ולמרות האהבה
שלי לא רציתי שיכאב לו, אז ביקשתי שישכח מהצ'אנס. היה נדמה לי
שהוקל לו, אולי באמת הוקל לו, אני כבר לא יודעת, כי עכשיו כלום
לא בסדר.
הייתי איתו איפושהו, ישבנו אחד ליד השני, הוא הניח עלי את הראש
שלו, ולפני זה הוא חיבק אותי. כל כך טוב היה לי, ידידים, אבל
עם חום כזה. ישבנו אחד ליד השני, הסתכלתי עליו, הוא היה שקוע
במשהו אחר. כל כך רציתי לנשק אותו, ולא העזתי. אחר כך הלכתי
הביתה וחשבתי עליו. למחרת גם חלמתי עליו. יומיים אחרי זה
כשדיברתי איתו סיפרתי לו על החלום. הוא היה כל כך קר. כל כך
מכאיב, ואפילו לא שם לב. הבחור הזה עם משקפי השמש הכחולים, שלא
מסתירים את העיניים היפות שלו אבל מרחיקים אותן ממני, כבר לא
אוהב אותי. לא כידידה, לא כחברת אמת, לא כמישהי שהוא נמשך אליה
ולא בשום דרך אחרת. הוא כבר לא משגר לי חום. כנראה שמשקפי השמש
שלו מסתירות גם את החום של השמש ולא רק את אורה המסנוור.