עוד יום עובר, ובשבילו דבר לא השתנה,
עוד לילה קר, והיא לבד ממתינה.
הרוח נושאת את ריחו למרחק,
הוא שומע בת קול, הוא מריח אבק.
אולי זו היא שמתקרבת אליו,
היא עוצמת עיניים ומגיע הסתיו.

הוא לא אומר דבר,
והחורף קרב -  קר ואכזר.
היא שבורת לב, היא לעולם לא תדע
שהוא חולם בלילה על מגע ידה.

היא מתקרבת לחלון, והשמש חמה,
הוא בוכה בלי קול, הוא מזיל לו דמעה.
השלכת בחוץ והעלים כבר חומים,
היא שולחת ידה וקוטפת פרחים.
הגורל שלהם לעולם יישמר,
הם יחיו את חייהם עם מישהו אחר.
והוא בחלומתיה, והיא בחלומותיו
וקרב היום שיוכרע בו הקרב.

ושניהם לבד - לעולם לעולם,
כי הנצח נשמר בנפשו של אדם
ורק הרוח בחוץ מייבב,
והוא בזכרונה, שוב, מתאהב.

ועכשיו על מזבח האהבה הם עולים,
נשרפים הם לאט בין העצים השחורים
ולעולם יחלמו הם האחד על השניה
ולא ימצאו את אותה אהבה ישנה...