הוא ישב על הספסל בוהה בחלל. גופו הצנום חבוי בתוך מעיל מרופד
בצבע זית. שיערו החלק למשעי מקשט את פניו החיוורים ומקיף אותם
במסגרת. בעיניו היה מבט נוגה, הוא התביית על נקודה מסוימת
והתבונן בה ללא מצמוץ.
החלטתי לשוטט קצת במרכז תל אביב לפני שובי לאזור הספר, אליו
בחרתי להעתיק את מגורי לאחרונה. כשהבחנתי בו נעתקה נשימתי. הנה
הוא יושב שם, כל מה שערגתי לו, מוכשר, נחשק ובעיקר בלתי מושג.
יכולתי לחוש את ריח גופו ואת פעימות ליבו רק מלצפות בו כך
מרחוק. רגליו היו פשוקות בנון שלנטיות, את לבושו השלים ג'ינס
מרופט ונעלי ספורט בסגול מזעזע. הוא לא היה גבר מרשים ולמעשה
הייתה לו חזות של נער חלוש שסובל מאנמיה, אבל ניחן בקול בס
רדיופוני, שהרי לא בכדי היה השדרן מספר אחד של התחנה. כפות
ידיו העדינות, מוכות היובש, נחו להן לצדי גופו ברפיון.
הכרתי אותו במקרה, כשהפגין נגד הגלובליזציה. הוא השתייך לאיזו
קבוצה רדיקלית שלא הסכימה כמעט עם שום דבר. הם אף ניסו פעם
לנפץ את שמשותיו של סניף מקדונלד'ס. אני הייתי בסוף הסטאז' שלי
במשרד עורכי דין גדול. את רוב ימי כיליתי בחיטוט בתיקי תביעה
משממים ובניסיוני להבין מה היה כה מושך ברעיון שאהיה עורכת
דין. באותו יום שישי שמשי יצאתי לאור היום אחרי ימים ארוכים של
חרישה לבחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין. משכתי כסף מהכספומט
וצעדתי לי בבטחה ברחוב שנקין ההומה אדם, הייתי נחושה לרכוש לי
זוג סנדלי אצבע צבעוניות שראיתי מבעוד מועד בחלון ראווה של
איזו חנות של אופנה מיובאת. סמוך לסניף המקדונלד'ס, חסמה קבוצת
צעירים את הרחוב. הם אחזו בשלטים עם כתובות מרוססות, שחרור
העולם השלישי מעבדות לקפיטליזם המערבי נאמר שם. בעודי חולפת
ונועצת מבט סקרני בחבורה המשונה שמצאה לה זמן להתעסק ברעיונות
מהפכניים, שעה שמדי יום מתפוצצים אוטובוסים במרכזי ערים
בישראל, שמעתי מישהו צועק "בואי לעשות משהו למען האנושות, יא
מענטזת". המשכתי ללכת, אבל הקריאות רעמו "כן, כן את, תביאי את
התחת הפקידותי שלך לפה" סובבתי את ראשי בסקרנות וראיתי אותו
עומד שם בחולצת טי שרט צהובה עד כדי בחילה ובשיער סתור כילד
שאיחר להסעה ושכח להסתרק. מחזיק בשלט אלומיניום מרוסס בשבלונה
של M המקדונלד'ס הגדולה ועליה גולגולת שחורה עם צמד עצמות
מוצלבות. סמל שראיתי לא פעם על מכלי אקונומיקה, בקבוקוני אצטון
ועוד כהנה וכהנה חומרים אסורים למאכל.
"אתה מדבר אלי?" שאלתי ספק במליצה ספק באיום. "את רואה כאן עוד
מענטזת בסביבה?" שאל בחיוך מתחצף. "לך תזדיין יא דפ"ר", עניתי.
נעץ בי זוג עיניים ירוקות ושאל "תגידי איפה ומתי ואני אהיה
שם". שלחתי אותו למקום ממנו יצא, הסתובבתי ומיהרתי לי ליעדי -
חנות קטנה של אופנה מיובאת שמציעה במחיר אטרקטיבי סנדלי אצבע
ססגוניים עם סוליית עץ ושרוכי קשירה.
מרוצה מרכישתי, צעדתי לי עם שקית פלסטיק גדולה על כתפי ואכלתי
גלידת פיסטוק ירקרקה בתוך גביע פריך ומתקתק, כשלפתע הרגשתי
אוויר חם מאחורי אוזני וזרוע חובקת את מותני "מת על התחת שלך".
פניו החיוורים של הבחור בטי שרט הצהובה היו צמודים ללחיי.
הבל נשימתו, ריח הטלק וידו הכורכת אותי אליו, נעמו לי, אלא
שבחלוף שניה אחת הרגשתי מין צביטה כזו בבטן העליונה, כאילו
נלקחה ממני הזכות לנשום. אינני יודעת תמיד להסביר מה מניע
אותי, לפעמים כשאני עוצרת לרגע וחושבת, ברור לי שמה שמכונה
דחפים הם דווקא מעשים שאנו שולטים בהם ובוחרים בהבזק של שניה
לנהוג כך או אחרת. קול ההגיון המליץ לי בחום על הבלגה שקטה
וסוג של עשן שטיפס לו במעלה הסרעפת, מילא את גרוני. זה הזכיר
לי התקף אסטמה שחוויתי פעם בחנות עתיקות מאובקת, המחנק הזה
פמפם בי כמו בועות של משקה מוגז שמאיימות לפרוץ אל החופש עם כל
סיבוב קל של הפקק.
האמת היא שזאת עדיין לא כל האמת, כי לפעמים אני מדמיינת שאני
בתוך פריים של טלוויזיה ביתית ומוארת באור הזרקורים. היה זה
אחד מאותם רגעים, שחשתי שכל העיניים נשואות אלי ושעלי לספק
לצופי סוג של בידור רגעי, ללא התחלה, אמצע או סוף. אז בתגובה
לחדירתו החצופה, כביכול, למרחב האישי שלי, הורדתי לו את גביע
גלידת הפיסטוק הנימוחה על שיערו החלק.
הוא עמד שם כחתן יומהולדת של גן חובה, עם קונוס עשוי וופל בצבע
קרמל מודבק לו במרכז הפדחת וממנו נוטפת עיסה ירקרקה שעליה
משייטים להם כאבודים בחלל הגדול פירורי הפיסטוק.
זרמים צוננים ומצמררים פשטו על גופי וחיוורון של בהלה ירד
במורד אפי וצייר משולש ישר זווית שקודקודו בגבותי ובסיסו
בסנטרי. שפתי חטפו משב יבש של רוח קיצית והתכווצו לכדי כדור
ואל עיני הזדחלה לחלוחית ספק של בושה וספק של חרדה. כתפי האחת
נמשכה לרעותה ויצרה גומחה אליה נשאבו פני בשבלוליות. הייתי
כזאטוט המסתתר מאחורי כפות ידיו מעין רואין. חששתי לרגע שהוא
עומד להכות אותי בתגובה, אבל הבחור חייך, הסיר את הקונוס
מפדחתו, נגס בו ואמר בהלצה "מת על נשים עם פלפל".
יש אנשים שהיו מסתפקים בזאת לשארית חייהם. אלה הם האנשים
המהמרים על עשרות בודדות וכשנופל בחלקם שטר גדול, הם מיד
פורשים. ויש מי שמניח את השטר על כף המאזניים כמבקש לבחון עד
היכן ילווה אותו מזלו הטוב. אני יכולה לסכם את חיי עד לנקודה
זו - כאסופה ספונטנית של תקריות שהעניקו לי סוג של ריגוש עצמי
רגעי ותו לא. הרי לא בכדי בחרתי לייצג עבריינים בבית משפט.
אהבתי את המסתורין, את המשחק האפל הזה בחייהם של בני אדם. אבל
לא פחות אוויתי להתמודד עם תובעים מרושעים וחדי לשון ולעמוד
בזקיפות מול השופטים, העדים, הנאשמים ובני משפחותיהם בתלבושת
מחמיאה ונעלי עקב ולהרגיש כמלכה בתוך ממלכה משחתת. כמה נתבדו
חלומותיי כשהתחילו הבחינות של הסמסטר הראשון ואני נקברתי תחת
ספרים עבים של החוק והמשפט בישראל. כמה צנחה התלהבותי כשנאלצתי
לבצע עבודות משרדיות משמימות בתור סטז'רית מתחילה ואיך החמיאו
לי כשסוף, סוף לקחו אותי כעוזרת לתיק פלילי גדול.
בהבזק של רגע החלטתי להיות אלקסיס או אולי סו אלן ולסטור
לקרינגטון סלש ג'י.אר, על החוצפה הבלתי נכנעת. רציתי לסחוט את
הסיטואציה עד תומה ולבדוק היכן טמון גבול הסיבולת של שנינו,
אלא שהוא הקדים ותפס את כף ידי המונפת באוויר. נשק לי בגב היד
ואמר "נעים מאוד אני צוק, בואי נתחיל מחדש. טוב?"
היכולת הזו שלו להשתלב במחול האימופלסים שלי, מלווה בהומור
הפרוס דק כקרום של ניילון נצמד, הסוכך על שנינו מהעולם
הנוירוטי שם בחוץ, דגדגה לי בטבור. ויכולתי לחוש טיפה של זיעה
קרה מזדחלת לאיטה במורד שפולי בטני לכיוון הפס בו מפסיק העור
להיות אחיד ומתחילות לבצבץ שיערות הערווה.
"אני נויה עשת, עו"ד נויה עשת בשבילך" אמרתי והרגשתי
כנובורישית רעבה המתהדרת בתואר שטרם זכתה בו, משל הייתי אימא
יהודיה גאה של עצמי.
"צוק השנהב, את יכולה לקרוא לי מלודי אם בא לך". לבי צנח
לתחתונים.
צוק השנהב או בכינויו השני מלודי, נחשב לגאון בסצינת המוסיקה
של תל אביב, ומגיש תוכנית אקטואליה צעירה ושנונה באחת התחנות
האהודות על חברי התופסים מעצמם אינטלקטואלים. לרגע שקעתי בחרדת
האלמוניות שלי, אבל מיד התעשתי והזכרתי לעצמי שאנו בשיאה של
הדרמה כשאני בתפקיד הנפגעת. "אז אתה מרשה לעצמך הא?" הוא חייך
במבוכה, התקרב אלי ואמר בלחש "אל תכעסי עלי, את מקסימה. בואי
אני אזמין אותך לקפה".
אני משערת שעובדת היותו סלבריטאי שיחקה לטובתו. כי אם נגיד הוא
היה סתם בחור מן השורה, הייתי מתעללת בו עוד קצת ולבסוף מסרבת
והולכת לדרכי. לכל היותר הייתי מדברת על התקרית הזו משך כמה
ימים רצופים עם חברותי, עד שהסיפור היה הופך לכה שחוק, שלא
הייתי יכולה להבחין יותר בין מה שאירע באמת ובין הפרטים
שהוספתי כדי לשעשע ולזעזע את המאזינות. שמעתי את עצמי אומרת
"אתה חייב לי גלידת פיסטוק". ברגעים הבאים צפיתי בו שופך על
ראשו בקבוק מים מינרליים, מושך את שיערו הרטוב לאחור. מושיט לי
קסדה כתומה, חובש בעצמו אחת בצבע טורקיז ועוזר לי להתמקם על
קטנוע שצבעוניותו העליזה יכלה להאיר רחוב אפל שלם.
מצוידים בקופסאות של גלידת בן אנד ג'ריס. טיפסנו לקומה שלישית
או רביעית של בניין ערבי באחד מסמטאותיה של יפו. הוא פתח
בבעיטה דלת עץ ישנה ומצאתי עצמי עומדת בחלל גדול בעל תקרה
גבוהה וקשתות עותומניות. רצפת החדר הייתה מכוסה בדיסקים,
מגזינים ובגדים צבעוניים בערב רב. על שולחן פורמייקה צמוד
לחלון עמדה מערכת משוכללת של פטיפונים וקומפקט דיסק. הייתי
נבוכה מעצם נוכחותי במקום וניסיתי להפגין מין אדישות כזו,
כאילו בכל יום אני מגיעה לדירות של בחורים זרים, יושבת שם חמש
דקות ואחר הולכת לדרכי מבלי לזכור את מה שאירע.
פילסתי את דרכי למרפסת רחבה וצנחתי לתוך כורסה של סלון ישן.
הוא יצא אחרי עם שקית הגלידות. פתחנו קופסא אחרי קופסא, ערבבנו
כפיות והחלפנו רשמים. היו שם אולי שישה טעמים, הכל מלבד גלידת
הפיסטוק החביבה עלי. "מה יש לך בשקית" שאל. שלפתי בשמחה את
רכישתי, השלכתי את נעלי השחורות שממילא רק התישו את כפותי
ונעלתי את צמד הסנדלים. "סקסית" הוא הפטיר.
לנוכח המעמד, ניסיתי שלא להתלהב מעצמי יתר על המידה, התבוננתי
בסנדלי ברפרוף, צעדתי הלוך ושוב במסלול הצר שאפשרה המרפסת
וניסיתי להראות עניינית. במחשבותיי הייתי רחוקה מהסנדלים
אלפיים שנות אור, מה שהטריד אותי בעיקר זה: האם הוא רואה אותי
כמו שאני רואה את עצמי, מבבואתי המשתקפת בדלתות הזכוכית, שחצצו
בין החדר למרפסת.
הרגשתי את מבטו מלטף את גבי, מחליק במורד ירכי ונוחת על רגלי.
הוא הושיט את ידו, עצר אותי בשיא תנופת הדוגמנות שלי ומשך אותי
אליו. מצאתי עצמי ישובה על ברכיו, נבוכה משהו, אבל לא ממש
מתנגדת. הצמיד את שפתיו הקרות מהגלידה לשפתי, טעם של "צ'נקי
מנקי" פשט בפי וניחוח בנני כזה מילא את נחירי. לא הייתי סגורה
עם עצמי מה אני רוצה מהבחור החיוור והמוזר הזה והאמת שבכלל לא
ראיתי בו דמות גברית מושכת. החזרתי לו נשיקה מנומסת ופיניתי את
עצמי מברכיו "אני לא מושך אותך?" שאל ללא התרעה. הרגשתי כמו
ילדה שתפסו אותה על חם "אנחנו בקושי מכירים" עניתי.
"אל תדאגי אנחנו לא שוכבים, בואי שבי אתי קצת" תפס אותי בידי
שוב ומשך חזרה לחיקו. אצבעותיו הארוכות והעדינות שהזכירו יד
רזה של אישה, החלו לשוטט במעלה גבי. שפתיו חקרו את צווארי
וגלשו במורד המחשוף, תוך שניות היו שדי חשופים, מעוכים בין
אצבעותיו וצמד פטמותיי היו תחובות בפיו. כל העניין היה מוזר
אבל לא בלתי נעים. מרחוק יכולתי להבחין בדמויות נעות בתוך חדר
שחלונותיו המקושתים פונים ישירות למרפסתו של צוק השנהב או
בקיצור - מלודי, שעה שהוא מוצץ את שדיה של עו"ד צעירה, נאה,
מבית טוב. הייתה זו שכונה מעורבת והמחשבה שאיזו משפחה ערבית
שמרנית מיפו תגלה את רזי התנהגותי הנלוזה לא נתנה לי מנוח.
יתכן שראיתי בעיני רוחי איך אבי המשפחה היפואית משגר מברק
מלשני להורי ובו הוא מתאר בפרוטרוט את אשר ראו עיניו, וממליץ
להם לבחון מחדש את שיטות החינוך שלהם.
"רואים אותנו כל השכנים" לחשתי. "אין פה אף אחד ברדיוס הקרוב
שיכול לראות" אמר והמשיך לצייר מעגלים בלשונו סביב פטמותיי
המתפנקות. "הנה שם" הצבעתי על הדמויות הרחוקות "אתה מה אכפת
לך, אבל מה יגידו עלי?" "דווקא אכפת לי" הקים אותי על רגלי
והוביל אל חדרו העמוס.
אי שם בכל המהומה הייתה גבעה גדולה של ג'נק שהתגלתה כמיטת
פוטון נמוכה. במחי יד העיף את ערמת הכבסים המעופשים שנחו על
סדין דהוי והפיל את שנינו על המזרון.
קמתי, כפתרתי את חולצתי והתיישבתי על קצה הפוטון. עכשיו זה
ברור שאני פתי נח לזיון של ערב שבת, חשבתי לעצמי והתלבטתי עם
זו מחמאה עבורי או תחושה של ניצול. "בוא נדבר על משהו", אמרתי.
"על מה בא לך לדבר?" שאל משועשע. "תספר לי על עצמך" קבעתי. "מה
את רוצה לדעת?" הפטיר בציניות.
בדקות הבאות סיפר לי שגדל בקריית שמונה, שאביו קבלן ואמו עקרת
בית, יש לו עוד שלוש אחיות. פתאום הוא נראה לי אנושי יותר. כמה
מיתולוגי אתה כבר יכול להיות, אם גדלת בקרית שמונה ואביך קבלן.
אחר כך הפשיט אותי ונשק ללא לאות כל סנטימטר בגופי, אלא שבכל
פעם שניסיתי לגמול לו על שקדנותו ושלחתי יד לאזוריו
האינטימיים, עצר ממלאכתו, התבונן בעיני ואמר לי ברצינות תהומית
"אמרתי לך שאנחנו לא שוכבים. אני לא שוכב עם בחורה כבר בפגישה
הראשונה". נכנעתי לתענוגות הבשרים שהוא סיפק לי ללא לאות
ואפשרתי לו לטרוח בשבילי. כששנינו היינו מיוזעים, סמוקים
ומתנשפים, אמר פתאום "טוב נו, בואי נזדיין. אני מוכן לוותר על
עקרונותיי בשבילך". שלח יד לאחת הערמות שנתגלתה כשידת לילה עם
מגירות, שלף משם קונדום, קרע את אריזתו בשיניו ומסר לי אותו
כלאחר כבוד.
אינני יודעת איך לכנות זאת, זיון או מעשה אהבה או שראוי שאשתמש
במושג היבש ביותר שיכול לתאר חדירתו של איבר מין גברי לאיבר
מין נשי - משגל. איך שלא אכנה זאת זה היה חלומי. היה זה הבחור
הקולני הראשון שידעתי, שהתענג בקול רם מכל תנועה בין שהייתה
שלי או שלו. גם אני לא ידעתי את נפשי מרוב עונג.
משונות הן דרכי האל, הלכתי לי לתומי ביום שישי שמשי אחד ברחוב
שנקין ההומה ומצאתי עצמי במיטתו של מהפכן מפורסם שעלב בי, שחה
בגלידת פיסטוק ובסוף הביא אותי לאורגזמה בלתי נשכחת.
צוק השנהב או בכינוי - מלודי, היה אנטי תזה גברית מובהקת. גופו
היה לבן וחיוור, כתפיו החלו להשמט מישיבה ממושכת וחוסר בפעילות
גופנית, זרועותיו היו רופסות ונטולות שרירים וישבנו שדוף
מאוד.
מלבד קולו הנמוך והסמכותי והעובדה שהיו לו אשכים ואיבר מין
זכרי, אפשר היה בקלות לדמות אותו לבחורה, במיוחד אחרי תגלחת
שהותירה את עורו חלק כשל תינוק. אבל היה בו משהו מושך בכל זאת,
אולי זה בשקט שלו ואולי ביכולת הממוקדת שלו להביע את עצמו
ואולי הייתה זו החוצפה והמרדנות שהפכו אותו לנחשק בעיני. הוא
גמר בגניחה רמה מאוד ומיד שאל "בא לך לרדת על איזה סטייק?"
בחוץ החל לרדת ערב קיצי וניחוחו של סוף השבוע הנכסף כל כך בימי
חול עמוסים לעייפה פמפם כבר בנחירי. לא היו לי תוכניות מיוחדות
באותו ערב שישי והפעילות הקדחתנית שלנו עוררה את תאבוני. התזתי
על עצמי מים קרים במקלחת הפרוביזורית שלו, שהייתה למעשה צינור
עם טוש שמוקם בסמוך לאסלה. התנגבתי במגבת משומשת בניחוח צוק
השנהב. מבעד לחריץ דלת ההזזה התקועה ראיתיו צולל לתוך הג'ינסים
המרופטים שלו. נובר בארון הפרוץ המקיא את תכולתו הסבוכה החוצה,
מושך בזנב של אריג אפרסקי שנתגלה כחולצת כפתורים קיצית מקומטת
ומתעטף בה.
על מיטת הפוטון נחה מעטפה מרופדת, ממוענת אל דוד צוקרמן ועליה
מושלך כתולעת גוססת הקונדום המשומש. "יש לך גם פח זבל רשמי מר
דוד צוקרמן - חוף השנהב?"
הוא הרים שקית ממה שניתן לכנות מפלס הרצפה, הושיט לי אותה
בנחישות כמכריז עליה כעל פח הזבל הרשמי שלו עד להודעה חדשה.
מתעלם לגמרי ממה שנתפס בעיני כגילוי מסעיר, הממקם אותו בשורת
בני האנוש הטרוויאליים בעלי השם הלועזי, הגלותי ונטול הזוהר.
לקחתי בזהירות את הלטקס המדובלל המכיל נוזלי גוף והנחתי אותו
בשקית הזבל, שמא יתפזרו צאצאיו הגוססים של מלודי צוק השנהב בין
הסינגלים, הירחונים והטי שרטים הממלאים כל סנטימטר מדירת
הסטודיו היפואית שלו. פתאום הציף אותי רגש עז אל שארית הפליטה
שלו, אל ביתו, אל אשפתו, התבוננתי בו ורציתי לחבק אותו. במקום
זה מצאתי את עצמי תוחבת לשקית הזבל ניירות ועטיפות של חטיפים,
מעטפות, כתבי עת ישנים והרבה בקבוקי פלסטיק ממותגים שהיו
משולים בעיני לכרזות פרו ישראליות שנמצאו במחבואו של איזה פעיל
ג'יהד איסלמי מבוקש. האמת שציפיתי שיעיר הערה מרדנית ויגרום לי
לחוש כמו דודה דאגנית. אבל הוא פשוט עמד שם אבוד בתוך ים של
אשפה בכניעה של נער נזוף.
הדחף הפתאומי שלי לעשות לביתו נרגע רק כשמילאתי ארבע שקיות
בגדלים שונים ושביל דק של רצפה ערומה השתרך ממיטת הפוטון שלו
אל דלת הכניסה.
ישבנו במסעדה קטנה וניתחנו סטייק פילה עסיסי ברוטב פלפל. עוד
לפני שהספקנו לצאת ממש אל הרחוב, עצר לידנו בחריקה, אופנוע
הארלי דוידסון כבד ועליו ישובים שני צעירים במעילי עור, מגפים
שחורים, שלל ניטים וקסדות בכחול כהה מטאלי. "הי מלו, מה קורה
גבר?" שאל הבחור שישב מאחור. מלודי חייך חיוך רחב והושיט את
ידו לכל אחד מהם בתורו. "אתה מגיע לאקסטה היום ?" שאל הנהג.
"יותר מאוחר" הוא ענה. "סבבה אח שלי, נראה אותך" סוכם בין
הצדדים. טפיחת שכם אותתה לנהג לתת גז, אחרי שהתרחקו מעט, סובב
לפתע הבחור האחורי את ראשו וצעק לעברנו "הוא אחלה גבר
שבגברים". מלודי חייך לעצמו, ואני זקרתי אגודל וסימנתי לצמד
האופנוענים שקיבלתי את המסר. אחרי הכל מי רוצה להסתבך עם עדת
מעריצים שכזו. "אלה חברה מלהקת פאנק" הסביר לי. "מה זה האקסטה
?" תהיתי. "זה קיצור של אקסטרים, מועדון שאני מדג'ה בו הלילה".
עולמו של מלודי היה רחוק ממסדרונות הפרקליטות, חדרי בית המשפט
וישיבות ארוכות על תיקי לקוחות במשרד בו הכשירו אותי להיות
עו"ד של ממש. עולמו נראה לי מושך יותר, סוער יותר, קצבי יותר
ומתנהל עפ"י חוקים אחרים.
הוא הזמין אותי לבוא למועדון האקסטרים כשהוריד אותי בפתח ביתי.
אמרתי שאולי אקפוץ למרות שבתוכי ידעתי שאגיע לשם גם אם אצטרך
לטפס לבדי על הר גבוה בשיאו של החושך. "ביי נויה מתוקה" אמר
ונסע לדרכו. חשתי מלאות, מאין חדווה ששוטפת אותי וחודרת מבעד
לנקבוביות עורי, נמלאתי בהרגשה נדירה כזו של יראת קודש לעצמי,
לחיי ולכל מה שפוקד אותי.
ניסיתי להשתכנע ללבוש חצאית זעירה חושפת רגלים ומקנה מראה
שובב. השתפנתי כשדמיינתי איך זוגות עיניים שננעצות בי מכל עבר
בוחנות בשקדנות את היקף ירכי ומעניקות לי ציון עובר בקושי.
צללתי כהרגלי לתוך מכנסי שלושת רבעי כהים ומרזים, זרקתי על
עצמי חולצה מבד שקוף מעט ואספתי את שיערי בסיכת כסף להשלמת
המראה החושני - המאופק, זה שהוכיח את עצמו עד היום.
בכניסה למועדון התגודדו צעירים רבים. הייתה שם אווירה קולנית
של מסיבת סיום תיכון. שני גברתנים עמדו בכניסה וסיננו את באי
המועדון. "להמתין בצד, יש לך תעודה, כן בקשה כמה אתם".
האינסטינקט הראשוני שלי היה לשוב על עקבותיי, חשתי כמו כבשה
תועה ברפת של פרות. פתאום נשמע קול מוכר "מה המצב אחות ?"
מאחורי ניצבו שני רוכבי האופנוע, הפעם ללא הקסדות, אחד היה קרח
לגמרי ורק צמה אחת דקה בצבצה ממרכז קדקודו ונזלה על צווארון
מעילו המורם. לשני היה שיער כחול עם אזכור ירקרק והוא לבש
גופיית רשת שחורה שחשפה פטמות מנוקבות בטבעות פירסינג. כחול
השיער חייך אלי ביראת כבוד וסימן לי בידו לעבור על פני השומר,
הבחור עם הצמה אמר בקשיחות "היא אתנו" וחצץ במאסף ביני ובין
הנוער המתגודד. ברקע נשמע קול צפצפני "קונץ ממי, תכניס אותי
זאת מלי". כחול השיער סובב את ראשו וסימן לשומר בידו להכניס
בחורה זעירת ממדים בעלת פוני ג'ינג' ושיער שחור. לבושה הייתה
בבגדי עור בגרסה נשית, פניה קרסו מעומס הפירסינגים שנצצו
בגבותיה, בשפתייה ונערמו כשלל רב של טבעות בתנוכי האוזניים.
ארבעתנו נכנסנו לחלל אפלולי הומה. מוסיקה אלקטרונית בדציבלים
גבוהים ועננת עשן כבד העניקו למקום גימור מושלם של מועדון תל
אביבי אופנתי בליל שישי. אזרתי אומץ ושאלתי את כחול השיער על
מלודי. הוא אחז בזרועי ופילס את דרכינו לכיוון הבר. במיומנות
רבה השתחל בין ההמון הצובא על הדלפק, ניתר על מפתן המתכת שנועד
לרגלי היושבים על כסאות הבר הגבוהים, רכן לעבר ברמנית חתיכה
בגופיית בטן ושאל אותה משהו, היא סימנה לו בעיניה לכיוון עמדת
הדי גי'. אחרי שבחן את העמדה מגבוהה, הנהן בראשו כמפקפק
בתשובתה, היא משכה בכתפיה ומזגה עוד שליש גולדסטאר. כחול השיער
הסתובב אלי יצר צורה של כוס באצבעותיו, קירב אותן אל פיו וסיכם
את המשפט האילם בחצי סיבוב של כף ידו. "בירה" אמרתי בהטעמת
שפתיים ללא קול. הרגשה של שייכות הציפה אותי, הייתי כשחקנית
זמנית הנוטלת חלק בדרמה של מישהו אחר.
מאחורי הקלעים, בקצה הבר, הבחנתי במלודי אוחז בסיפולוקס כסוף
ובקבוק של תרכיז צהוב. הוא מזג בכוס של בירה את התרכיז והתיז
עליו מי סודה מהסיפולוקס. על ראשו הזדקרה שבשבת צבעונית
שבמרכזה מנורה אדומה שנדלקת כל כמה שניות. כחול השיער הבחין בו
גם כן, הכניס שתי אצבעות לפיו והוציא שריקה, שכנראה הצליחה
להביס את הדציבלים, כי מלודי הבחין בנו וחייך. מאיר לפרקים
באור האדום של השבשבת המוזרה שלו, פילס מלודי את דרכו אלי
כשהוא אוחז במשקה הצהוב. לחץ לכחול השיער את היד בידידותיות,
הצמיד את שפתיו למצחי, ניצל את ההמולה והעביר את ידו הפנויה על
ישבני. חשתי איך העוזר הנאמן מעביר את הסחורה לאדונו."מה שלום
נויה מתוקה?" שאל תוך שהוא מוביל אותי לעמדת הדי ג'י ומתמקם
מאחורי הפטיפונים.
"ועכשיו אנו מעבירים לכם בשידור חי את מסיבת שישי עם די ג'י
מלודי צוק השנהב, ממועדון האקסטרים בתל אביב" נשמע ברקע
ג'ינגל. מלודי הניח את הגזוז, הפשיל את שרווליו וניגש אל צמד
הפטיפונים, הוא סובב ונילים במיומנות, החליף דיסקים בקצב מסחרר
ופיזם משהו לעצמו ללא קול. מוסיקה קצבית השתחררה אל החלל העמוס
והמחניק, במקום השתררה אווירת קודש, מי שדיבר פסק, מי ששתה
הניח את המשקה ומי שישב קם על רגליו. תופים אפריקאיים שהתמזגו
עם אוצים אלקטרוניים, סמפלרים של כינורות וכלי נשיפה מתכתיים
מילאו את המועדון ההומה. זרמים חמים החלו לטפס במעלה גבי,
נימול פשט בזרועותיי, ורגלי החלו לנוע מבלי שנתבקשו. הרגשתי
משהו שדומה לכמיהה ישנה ורחוקה לדבר בלתי מוגדר. אומרים
שמוסיקה עשויה לעורר בנו זיכרון רחוק לקצב פעימות לבה של אמנו
מולידתנו שעה שנשאה אותנו ברחמה.
טעם הבירה הקרירה והמרירה עורר בי תשוקה למגע ולחום. לפתע
הבליח קולו הרם של מלודי "לקטע הזה קוראים חוף השנהב והוא
מוקדש לנויה פיסטוק" אמר והמשיך במלאכתו, דמעות החלו לחלחל
ממערות אפי לעבר ארכובות עיני, שפתיי נמתחו להן לחיוך בלתי
נשלט ונשימותיי התקצרו והתאימו עצמן לפעימות לבי ההולם בקצב
התופים. ראיתי את עין ירוקה מעיפה בי מבט חטוף ושבה ומתמקדת
בשלל הכפתורים ששלט בהם ביד רמה.
שתקתי כמנסה להפגין אדישות ושליטה במצב, אבל בתוך תוכי התנגנו
יללות של שמחה וזעקות של כמיהה, אלה נבלעו היטב בדציבלים
הקצובים שלו שמבחינתי נוצרו במיוחד עבורי.
מתישהו לפנות בוקר, הייתי כבר שתויה למדי, מיוזעת, נאבקתי בחוט
השדרה שלי ובחולשה שפשטה בברכי, יצא מלודי את עמדת הדי ג'י.
לא לפני שנפרד בקולו השרמנטי משלל מעריציו והעביר את השרביט
לדי ג'י אחר עם שם של בחורה. מיד הוביל אותי לקצה הבר, שלף
ממקרר הבירות את הסיפולוקוס, הוריד שתי כוסות של בירה מהמדף,
הוציא מאיזה מחבוא אחורי את הסירופ הצהוב שלו ומזג לי את המשקה
האולטימטיבי אליבא דה מלודי צוק השנהב. היה זה לא אחר כי אם
גזוז פסיפלורה מתוצרת עצמית. הוא הרים את כוסו השיק אותה עם זו
שלי ואמר "לחייך פיסטוק". "לחייך מ' כמו מקדונלד'ס" אמרתי
וחששתי. הוא הבליג. רציתי לשאול אותו למה הוא מחזיק סיפולוקס
פרטי, למרות שבתוכי הלא כבר ידעתי את התשובה. מ' לא יכל להרשות
לעצמו להשתמש בסודה המסופקת ע"י חברה ממותגת ובכך להיחשף
בקלונו בפני מעריציו, פנקיסטים - אידיאליסטים בני עשרה. אבל
בד' אמותיו הרחק מעיניו הבוחנות של עדר מרעיתו, הרשה לעצמו את
עינוגי עולם השפע הקפיטליסטי. במקום זה אמרתי "אחלה רעיון,
טעים וזול", מ' שקלט את ספקותיי באשר לטוהר מידותיו כאידיאליסט
לדוגמה, הוסיף בחיוך מובלע "אני אוהב להיזכר בימים ההם" וגמע
את יתרת הגזוז.
הקרע התרחש בצהרי השבת החמימה, אחרי שהתעוררנו אפופים מכל
שזימן לנו יום האתמול. מ' ליטף אותי בעיניים עצמות ומלמל משהו
כמתוך חלום, התעוררתי עם לחץ בשלפוחית דבר שהבעיר את תשוקתי
אליו. תוך שניות היינו בשיאו של מעשה אהבה סוער. נבלעים בעננה
כבדה של ריחות גוף עם אזכור לעשן המיובא מהמועדון. אלא שהפעם
הרגשתי מעין פיצוץ כזה אי שם במעמקי. זרמה לבנה החלה להישפך
ממני. "אופס, אני חושב שנקרע הקונדום" אמר מ' את הברור מאליו.
אחרי שעה בה ניתן היה לחתוך את האוויר בסכין, כי מלודי שתק את
כולה, כמסרב להתמודד עם העולם האמיתי. עולם שחוטא במצבים
קיומיים, כאלה הדורשים וויתור על אותה סטריליות רגשית שכה ביקש
להאחז בה. אמר לבסוף, "בואי אקפיץ אותך למיני סטור, יש שם בית
מרקחת תורן". היה זה בתגובה לבקשה שהגשתי דקות ארוכות קודם לכן
שנדמה כי חלחלה בו טיפין, טיפין, עד אשר היה מוכן לשמוע את
הבלי קיומי הארצי.
"את יכולה ליטול את הכדור עד שבעים ושתיים שעות מהרגע שבאת
במגע בלתי מוגן" הודיע לי הרוקח בענייניות, והביט בעיני, מה
שגרם לי לדריכות ורצון לנוס על נפשי עם או בלי גלולת הפלא.
כשיצאתי, ראיתי את מלודי מסתובב סביב עצמו חסר מנוחה. נתתי לו
נשיקה חפוזה "אני הולכת הביתה" אמרתי, כמנסה למנוע את מכת
נטישתו הצפויה.
כשהסתבנתי סוף, סוף ושטפתי את מעללי במים חמים, הבנתי שמחיר
התענוג טרם נגבה במלאו. כדרכי השתנתי לי ברפיון במקלחת. צריבה
עזה פילחה אי שם מעל פתח השופכה ואם לא די בכך, לקינוח הייתה
מן התכווצות עזה כזו במעמקי הבטן התחתונה. האינסטינקט הראשוני
שלי היה לשלוח יד למקום, מה שהתגלה כמלחיץ למדי, כיוון שבתמורה
נחו על החלק הפנימי של אצבעות כף ידי מספר טיפות דם.
את השעות הבאות ביליתי בשתיית נוזל חמים, ירקרק ומזכיר באופן
משונה מרק עוף, רק בלי העוף. חליטת הפטרוזיליה השכיחה ממני מעט
את הצריבה, בעיקר כיוון שהייתי עסוקה בלגמוע ממנה מבלי להקיא
אותה. אחר כך בלעתי כדור אחד אחרון מחפיסה ישנה נושנה,
מהאפיזודה הקודמת של מחיר התענוג. נשמתי לרווחה כשסוף, סוף
השתנתי בקלות יחסית שתן כתום שדמה לאורנג'דה חמימה.
כשמלודי צלצל לוודא שנטלתי את מנת ההורמונים, סיפרתי לו ששורף
לי למטה "לא סקסי" סינן ומיהר לסיים את השיחה.
מיותר לומר שהייתה זו שבת של בדידות צורבת, במהלכה ניסיתי
לגייס את כל כוחות הנפש שלי כדי להשתכנע שאני חזקה, עצמאית
ובוגרת ואינני זקוקה לאיש.
בבוקרו של יום ראשון התייצבתי במשרד, כשעל שפתי העליונה
מתנוססת לה שושנת חום שנאלצתי לטייח במשחה לבנה. "אחותי, לא
אמרו לך שלא מזדיינים עם כל מי שאת פוגשת ברחוב", אמרה לי
ליבנת בקולה המחוספס והעיפה בי מבט רחמני בתור לשטיפת ידיים,
בכיור היחיד בשירותי הקומה. הרגשתי כאילו קרביי נגלו בפומבי
ועל מצחי מתנוססת כרזת ענק "יא מזדיינת".
"תסלחי לי שאני אומר לך זאת, אנא קבלי זאת כעצה ממרומי שיער
השיבה שלי, עליך להטיל שתן אחרי כל פעילות מינית ואם את יכולה
לבקש מהפרטנר להמתין, אז מומלץ להטיל שתן גם לפני המגע המיני",
אמר דר' שטראוס במבטא היקי שלו וגזר עלי שבוע של אנטיביוטיקה
ובסופו שלישיית נרות לווגינה, לחיסול הפטרייה שמופיעה כתוספת
אקסטרה כזו, מבלי שנתבקשה. "ההרפס יעבור, תמשיכי למרוח את
המשחה, זה שכיח שהוא מופיע על רקע חולשה של המערכת" סיכם
הדוקטור הקשיש שהתייחס אלי תמיד בחמימות אבהית כזו.
בימים הבאים התמודדתי עם כל הטפילים שעטו עלי לבדי, מלודי חוף
השנהב, רעם בשתיקתו ואני מיאנתי להתקשר, שמא אפגין נזקקות
ואעורר סלידה שתספח אותי לרשימת המסוננות.
"הי פיסטוק, מה קורה ?" נשמע קולו בצד השני אחרי שבועות אחדים.
"סבבה" עניתי ובלעתי את הגוש שעמד בגרוני בכל פעם ששמו או
בבואתו צצו במוחי. "בא לך לבוא למסיבה ?" שאל. כל אותם ימים
בהם ערגתי לצלצול המיוחל מהאחד והיחיד והרעפתי עליו קללות
בסופו של עוד יום משממים של המתנה, ירדו כעת לטמיון. סלחתי לו
רק בגלל שהייתה לי עדיין תקווה שיש איזה הסבר כה הגיוני
להיעדרות הממושכת שלו, שכל טענה שלי תשמע כקטנוניות מטופשת.
הייתי מוכנה לבלוע אפילו סיפור על חיזרים שחטפו אותו בפתח ביתי
באותה שבת והשיבו אותו בדיוק ברגע זה לכדור הארץ ומה עושה
ג'נטלמן אמיתי, שלדידו הזמן עצר מלכת ?! מתקשר לאחת ויחידה
בחייו ברגע שהוא שוב זמין על פני הפלנטה. הבעיה עם גרסת החטיפה
הייתה רק העובדה ששמעתי אותו משדר את תוכנית האקטואליה שלו
מספר לא מבוטל של פעמים בכל אותם ימי צום.
שייפתי את פני עם "פילינג עדין לניקוי יסודי" וארזתי את עצמי
בשמלה כחולה מחמיאה עם שסע ומחשוף. מבושמת התייצבתי בפתחה של
וילה בהרצליה פיתוח ומסרתי את שמי בכניסה, מה שלא שכנע את
מארגני המסיבה להכניס אותי מבלי לדרוש ממני עשרות רבות של
שקלים ולציין בפני כי המחיר כולל שלגונים אך אינו כולל
אלכוהול.
עמדתי בפתח כאובדת עצות, חמלה עצמית החלה להתעורר בי ושוב
חשתי כנטע זר בשדה חוחים. הלוק המשופצר שלי בהחלט תאם את
האווירה אבל בניגוד לבאי המקום אני חייתי עדיין ממשכורת
מינימום של סטז'רית ומדי פעם אבא ואימא תחבו לי ליד צ'ק על סך
התשלום החודשי של שכר הדירה, ושאלו אותי איך אני מסתדרת.
בעיקר חשתי זנוחה, כאילו אנשים הזמינו אותי להתארח בביתם ובשעה
הנקובה יצאו לטפל בעניינים אחרים, חשובים ממני. עמדתי שם
ותהיתי - לצלצל או לא. ניסחתי לי בראש משפט לא מחייב וחייגתי
אליו. כצפוי הוא לא ענה, במקום זה החלטתי לשוטט בעיני ולחפש את
מזלי בקרב היוצאים והנכנסים. צעירים מטופחים בלבוש אופנתי זרמו
לתוך הווילה וממנה. הרחוב היה עמוס לעייפה ברכבים חדישים,ברקע
נשמעו טריקות רכות של דלתות מלוות בצפצוף ציפורי והדהוד של
עקבים על האספלט החם. מכל עבר זרמו יפים ויפות, שלפו שטרות של
כסף, תחבו את העודף בחוסר עניין לארנק עור בוהק וליוו את נערתם
פנימה. לפרקים הופיעו קבוצות הומגניות של בחורים מחוייטים
מדיפים ניחוחות של אפטר שייב וחבורות של בחורות מטופחות
ציפורניים וזהובות גוונים, אלה נעו באלגנטיות שקטה ללא
וויכוחים בשביל המסומן, אחרי שהשאירו שטרות שמנים אצל
הקופאית.
את לבטי הכריע קול מחוספס של אישה, שנשמע מוכר, חיפשתי את מקור
הקול וגיליתי את ליבנת מהמשרד מלווה בבחור נמוך ממנה, בעל ארשת
רצינית. שלחתי את היד לתיק, שלפתי משם שטר של מאה ומסרתי אותו
לקופאית העסוקה בתלישת כרטיסים צהובים עליהם מצוין מספר
סידורי. היא החזירה לי שני מטבעות וכרטיס צהוב. "הי ליבנת"
אמרתי בבטחה כאילו קניית הכרטיס מקנה לי לכל הפחות את
השתייכותי למועדון הזוהר הצפוני - הרחוק והבלתי מושג. "אהלן,
נויושקה. באת להתפרק קצת ? תכירי זה שרגא בעלי". לחצתי יד
לשרגא שהיה ללא ספק אנטי תזה מוחלטת של ליבנת, הגבוהה, הצנומה,
המחוספסת ומלאת המרץ. הוא היה גוצי, מלא, מקריח ועל מצחו נפרסו
שני קמטי רוחב. למרבה הפלא הוא שיחרר חיוך רחב מאוד שחשף חריץ
חינני בין צמד שיניו הקדמיות ולחץ את ידי בחמימות. ליבנת שלפה
מתיקה זוג הזמנות והקופאית העניקה להם ללא תשלום שני כרטיסים
לבנים. בשלב זה העדפתי פשוט לזרום עם המצב, כי כאב אובדנו של
שטר הכסף איים להציף ולעורר בי שוב איזו חמלה, תפוחה מחשיבות
עצמית, על חיי מרובי המכשולים ונטולי הזוהר.
צעדנו שלושתנו אל הוילה. ברחבה מרוצפת למרגלות בריכת שחיה
גדולה התגודדו צעירים רבים. הייתה אווירה קיצית כזו ומוסיקה של
שנות השבעים בגרסה עכשווית עיטרה את האירוע והעניקה לו נופך
נוסטלגי. בחור בבגדים שחורים הופיע לפני עם סלסלת שלגונים
והציע לי בחיוך שלגון בצבע סדום, תערובת של סגול ואדום. חיפשתי
בעיני את מלודי צוק השנהב, תוך ניסיון לשמור על קשר עין עם
ליבנת ושרגא שהיוו תחליף משפחתי לתחושת הבדידות.
ראיתיו עומד במרכז בריכת השחייה כשלגופו הצנום והחיוור רק
תחתוני בוקסר משובצים בכתום, כחול וחום, מנפנף זרועותיו באוויר
ומוצץ שלגון בצבע תכלת. שתי חתיכות בבגדי ים זעירים התגודדו
סביבו ודאגו להעביר אצבעות בשיערן הגולש על שדיהן הזקורים.
הרגשתי כמו גמד שנקלע לארץ של ענקים ואיש לו מבחין בו. בדקות
הבאות התרחשה במוחי איזו תקרית דיפלומטית. כי לפתע יכולתי כמו
לראות עצמי מהצד, מוסרת את ארנק היציאות שלי למשמרת אצל ליבנת,
מסירה את סנדלי העקב מבלי להתכופף, שולחת זרועות נחושות במורד
שמלתי, צובטת באצבעותיי את הבד החלקלק ומסירה אותה במחי יד.
מבלי להביט לצדדים הסרתי גם את החזייה.
החתיכות שהקיפו את מל צווחו בגלל נתזי המים שהרסו להן את הפן.
התרוממתי על רגלי, שיפשפתי את עיני עד שיכולתי לראותו בצלילות.
שפתיו היו כחולות מהשלגון , כמו שדון קטן בסרט פנטזיה. אחרי
שתפס אותי במותני, הדביק לי נשיקה בטעם ענבים. ברקע נשמעו
קולות הידד מעורבים בלחשושים "יש לה ביצים לבחורה הזאת. מי זאת
? מי זאת ? היא חברה שלו ?". "כוסית" הוא סיכם את האירוע.
אינני יודעת מה עבר עלי בכל אותה עת. זה לא שאני סובלת מאיזה
פגם אישיותי. גם לא הייתי ילדה דחויה או משהו. אקזהביציוניזם
זה לא אני באופן כללי. אבל משהו באותו מלודי צוק השנהב שעייפתי
כבר מלהרהר בו ואחת כמה וכמה מלכתוב עליו, עורר בי נפש מרדנית
ואימפולסיבית שתמיד איימה להתפרץ.
מיותר לציין שבושתי ונכלמתי. ביקשתי שתבלע אותי האדמה עת עמדתי
מחוץ לבריכת השחייה, כששדי החשופים התלויים להם על גוף בינוני
מכל הבחינות, מתבוננים במין חוצפה כזו בכל זוגות העיניים
שננעצות בהם. לבסוף הובסו מחמדי והרכינו ראש, כדגל שירד לחצי
התורן באומה שקלטה את גודל הטרגדיה. עמדתי שם רק בתחתוני תחרה,
מרופדים במגן תחתון ספוג במי כלור, וחושפים באופן נחרץ את
ערוותי הדוקרנית. ברכיי רועדות לא מקור כי אם מהמעמד, עיני
צורבות ולבי הלם. כנראה שכל זה היה הרבה מעבר לכוחותיי, כי כל
שמצאתי לנכון הוא לחטוף בקבוק בירה מאיזה בחור שהיה שם בסביבה,
לגמוע ממנו את המשקה הקריר עד תומו ולהשיב את הבקבוק הריק
לידיו של הבחור ההמום. בשלב זה מלודי חש כנראה מחויבות כלשהי
כלפי, כי הוא השחיל מעל לראשי חולצת טי שרט מיוזעת, יכולתי
לזהותה כחולצתו שלו. ליפף אותי בזרועו והוביל אותי לתוך
הווילה.
"שמור על החברה שלך" אמר הבחור שהקריב בעל כורחו את הבירה שלו
לטובת השקטת מצפוני המובס. בתוך הפטיו שמוקמו בו שני דוכני
מכירה, האחד היה בר משקאות מאולתר והשני עגלת פנקייקים צבעונית
הפולטת ניחוחות בלתי מתפשרים של בצק מתקתק ומילוי רווי
בסמיכותו, הבחנתי במלי זעירת הממדים ומנוקבת התנוכים. היא לבשה
גרסת עור לשמלת מיני ועישנה סיגריה חומה וארוכה. מלודי סימן לה
להתלוות אלינו, מלי הובילה אותנו לחדר בקומה השניה, ריצפתו
רופדה בשטיח קיר אפור - כחול. צמודה לחלון עמדה ספת נוער
נפתחת. קירות החדר היו עמוסים בצעצועים פרוותיים וורודים ובכמה
פוסטרים ממוסגרים של כוכבי רוק במעילי עור, אוחזים גיטרה
ומשלהבים את ההמון. החדר היה מאובזר במערכת קולנוע ביתי עם
חמישה רמקולים בעלי נכחות, מחשב עם מצלמה נייחת שנח לו על
שולחן מעץ מלא ונחסם ע"י כסא אורטופדי מהזן המנכ"לי. את אווירת
הספק אישה ספק ילדה השלים ווילון ונציאני בהיר ואהיל מקורי
מחרוזי פלסטיק שקופים. "לקרוא לקונץ" שאלה מלי את מלודי צוק
השנהב. הוא העביר יד בשערי הרטוב, רכן לעברי ולחש באוזני בא לך
לצאת מהשגרה ?" כאילו כל שאירע עד עכשיו היה משול לאיזו
יומיומית משמימה. הוא לא חיכה לתשובה ממני, אלא נשך קלות את
שפתי התחתונה והשחיל את לשונו התכלכלה פנימה. כנראה שמלי חמקה
החוצה, כי היא שבה עם קונץ, הלא הוא כחול השיער. שהגדיל לעשות
וצבע את מחלפות ראשו בצהוב אפרוחי. מלי נעלה אחריה את הדלת
והפעילה את מערכת הרמקולים. הוצים אלקטרוניים מילאו את החדר.
היא פתחה את רוכסן שמלתה וגילתה זוג שדיים זעירים וערווה
מגולחת למשעי מנוקבת בפירסינג כסוף. גופה של מלי הזכיר לי גוש
של ביצה קשה שנתקעת בושט וממאנת להתקדם. ערוותה הגלויה עוררה
בי בערבוביה סלידה וגירוי, ביקשתי לנוס על נפשי. מלודי ישב על
ספת הנוער ככלב רעב אך מחונך, המתקשה עד מאוד שלא להתנפל על
מנות הבשר שנפלו בחלקו. קונץ לעומתו נראה משועמם, כמי שנקרא
למשימה רק לשם האיזון.
ברגע נדיר של שפיות או אולי סתם כאקט של מחאה על חדירת זרים
לטריטוריה שלי, קמתי, התרתי את הדלת הנעולה ויצאתי בטי שרט של
מלודי צוק השנהב ותחתוני התחרה הלחים שלי אל הפרוזדור. הדלת
נסגרה אחרי, הבנתי שהמסיבה ממשיכה רק בלעדי.
בירידה במדרגות עמדה לבנת שאחזה בחפצי ונראתה מודאגת. היא עטה
עלי, תפסה אותי מתחת לזרוע והובילה אותי לחדר אמבטיה מרווח
ומואר, סגרה עלינו את הדלת ואמרה "נוי, בואי תתלבשי, נקפיץ
אותך הביתה". "אני חושבת ששמו משהו בשלגונים" אמרתי והרגשתי
כמו ילדה שמצטדקת על כך שהרטיבה. ליבנת הנהנה בהבנה ועזרה לי
להסיר את הטי שרט. לפתע נגלה לי מראה מחריד, באמבטיה עמדה
בחורה שעיניה מצועפות מאיפור שנזל, שפתיה אדומות באופן לא טבעי
כאילו טבלו אותם בסירופ ענבים רווי בתמציות וצבעי מאכל. עור
ברווז מתמר מזרועותיה, כתפיה נפולים וירכיה צלובות בחוזקה
כממאנות לשחרר משהו שיש בחזקתן. גוש גדול וחם עלה מאזור הטבור,
טיפס בין השדיים ונעצר בין עצמות הבריח. יובש בגרון ודגדוג
בקצה האף, סייעו לגוש לפרוץ החוצה כיללה מלווה בגשם זלעפות.
פתטי ככל שהיה המעמד הזה, היה בו משהו משחרר.
לבנת פתחה את המים במקלחון ודחפה אותי פנימה, שטפתי עצמי
מהכלור והתלבשתי. אחר כך היא שלפה גומייה ומסרק, ואספה את שערי
למראה נזירי. יצאנו אל הפטיו ההומה ומיד נתקלנו בשרגא שישב על
כסא נמוך ואכל בתאבון רב פנקייק במילוי סמיך. הוא חייך
לקראתנו, בהבלגה מוחלטת על תקרית היחשפותי בפומבי, תהה עם
אנחנו רעבות והוביל אותנו בבטחה רוגעת אל העולם שבחוץ.
כשהגעתי הביתה הציפה אותי בושה איומה. כבר לא חשבתי על כל
היפים והיפות מהווילה. דמיינתי לי את ליבנת שולחת בי מבטים
גנובים במסדרונות ומתלחשת עם כולם על התקרית.
אין לי מושג איך קוראים לזה ברפואית אבל נעמדתי מול המראה
השרוטה של חדר האמבטיה, שחררתי סכין גילוח מזרוע פלסטיק ששימשה
אותי לגילוח בתי השחי. הנחתי רגל אחת על הכיור, נשענתי אל
הקיר, בודדתי את סוד הסודות שלי מעלי הכותרת המקיפים אותו,
ותהיתי כמה זמן ייקח עד שימצאו אותי. האם אספיק לדמם למוות,
אלקה בזיהום קשה, או שמא עלי להזעיק אמבולנס ולאשפז את עצמי
במחלקה הפסיכיאטרית ?!
עצם ההתעסקות הזאת בעצמי עוררה בי גירוי בלתי נסבל, מלווה בכעס
ורחמים עצמיים. פתאום נהיה לי נורא חבל עליו. היו לנו רגעי
אושר בפעמים ששירת אותי בנאמנות ובאחרים גרם לי לנהוג בחוסר
הגיון, כילד היפראקטיבי המתמרד כנגד העולם.
הנחתי את הסכין, הורדתי את הרגל מהכיור והחלטתי לראשונה בחיי
לחמול את העבריין הקטן. אחר כך בכיתי המון, צלצלתי להורי
וביקשתי עזרה עם תשלום שכר הדירה של החודש הבא.
עברו עוד הרבה חודשים בהם חייתי כמו האנשים המשמימים בגיל
העמידה, שאיבדו כל עניין בחיים וסוחבים את עצמם על זוג רגליים
טרוטות מהבית לעבודה ומהעבודה הביתה. הדבר החיובי היחיד שקרה
לי היה פרי עמלי. הוסמכתי להיות עורכת דין וקיבלתי משרה במשרד
עורכי הדין בו עברתי את הסטאז'. לבנת ואני מעולם לא דיברנו על
תקרית ההתפשטות שלי, יאמר לזכותה שהיא נהגה כלפי ברוך ובהגינות
נוגעת ללב.
"פיסטוק" נשמע קול מוכר. הרגשתי איך החיוורון פוקד אותי פעם
נוספת. מוחי החל לעבוד כמנוע של רכב ישן המתקשה לסחוב את גוף
הטרנטה במעלה ההר. ברגעים האלה אני תמיד מדברת שלא לעניין או
עושה משהו מביש. הוא הבחין בי וחייך אלי מהספסל. התרומם ממקום
מרבצו כלוויתן עצום העומד לבלוע אותי, לערבל אותי בקרביו ואז
לפלוט אותי חזרה אל המים הקרים והעמוקים להתמודד לבדי עם הסחף.
הוא נראה מאוד גבוה, מאוד חיוור ומאוד נחוש כשהוא התקרב אלי.
נשיקה חמה ולחה נחתה על הלחי השמאלית שלי, עשיתי צעד אחורה
והצלחתי למתוח את שפתי לכדי חיוך מנומס.
"מה שלומך מלודי? איך בעסקי המוסיקה?". לא יודעת מה הוא ענה לי
שם, כי כל שיכולתי לשמוע הוא את מוחי הקודח. אונתי האחת הציעה
לי לנוס על נפשי ואילו השניה כמו אותתה לגופי לקפוא במקום
ולשמש לו כטרף. "חייבת לרוץ, מחכים לי" שמעתי את עצמי מודיעה
לו לבסוף.
חיוכו נמוג כבמטה קסם, פניו הביעו ריק של מי שאיבד עניין
ועיניו החלו לתור מסביב. הוא עשה אחורה פנה ונחת בחזרה על
הספסל שלו.
חציתי את הכביש בבהלה, מבלי להביט ימינה או שמאלה. צעדתי
במהירות הגדולה ביותר שיכולתי לצבור, כנמלטת מהחלק הזה בעצמי
המבקש להתפלש בכאב פעם נוספת.
|
