[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חיכיתי לך מחוץ לביתי, לובשת את הסוודר השחור שאתה אוהב ושיערי
מתוח לאחור למרות שפעם הצהרת כמה חיבה יש בך כלפי התלתלים
הפרועים שלי. הכרוניקה הזו הייתה מוכרת, מכל השנה האחרונה
שעברה עלינו ביחד. אבל זה לא הרגיש כמו תמיד. עמדתי בחוץ, בקור
של ינואר, החודש בו נולדת, והרגשתי איך העצב מרוקן אותי מכל
תחושה אחרת.  ניסיתי להקביל בינך לבין ינואר, אבל לא מצאתי אף
נקודה זהה אחת, פרט לעובדה ששניכם נולדים אל תוך מרחבי הזמן
שוב ושוב באותה תקופה של השנה. עננת ידיעה מרה ריחפה מעל
הפגישה האחרונה שלנו, אתה בטח היית אומר בחיוך ש"זו לא עננת
ידיעה, אלו רק ענני גשם". ואני הייתי מחייכת חיוך מר. אתה מכיר
אותי.
כשאני משחזרת את הפגישה האחרונה שלנו, אני מנסה לתפוס ולחקור
תחת זכוכית מגדלת אלפי רגעים שקדמו לה. איך נשמע קולך בטלפון
ומה היה המבט בעיניך כשנכנסתי למכונית. מה אמרת לי ברגע הראשון
ואם חייכת. לפעמים נדמה לי שאוכל לשקוע בזה במשך שעות וימים
ארוכים, להרהר במלותיך ולהכריע שאכן חייכת לרגע קל, רק כדי
שאוכל לשלול זאת כעבור דקה או שתיים וחוזר חלילה. ואם באמת
חייכת כשראית אותי, הרי שכל הדמעות שעלו בך מאוחר יותר העלימו
כל צל של אושר שאולי דימיתי למצוא בך באותו ערב.
הנסיעה הייתה שקטה, לא דיברנו על דבר פרט לשנאתנו המשותפת
לגשם. עכשיו, כשאני מתמצתת אותנו למילים, אני רוצה לכתוב כמה
אבסורדי ומעוות זה שלא היה לנו דבר משותף פרט לשנאה. אבל זה לא
נכון. היו לנו הרבה דברים משותפים. שנינו אהבנו לצחוק ביחד
ולקרוא ספרים והיו לנו אותם מנהגים קטנים נוראיים שייתכן
שקלטנו זה מזה, והייתה בשנינו הבנה שקטה בנוגע לנושאים כאובים
ואושר שחלקנו זה עם זה בנדיבות, ושנינו לא ידענו לריב אף פעם,
אפילו הסוף שלנו היה אצילי ויפה. אתה היית אומר שזה בגללי ואני
הייתי יודעת שאתה רק מנסה לשמח אותי. ללא הצלחה מרובה יש לומר.
אבל הכוונות שלך תמיד היו יפות ותמימות. לא יכולתי שלא להעריך
את זה.
כשביקשת ללכת למקום שנעמה הציעה ביום ההולדת שלי ובסוף לא
נכנסנו אליו כי היה מלא, הסכמתי מייד. הסימבוליות הבדיעבדית
שלי מלגלגת על העובדה שהפרידה שלנו התרחשה במקום שבו הייתי
אמורה לחגוג את אחד המאורעות השמחים בחיי-יום ההולדת. זה באמת
היה יום הולדת נפלא. אתה קנית לי בושם שכבר היה לי, כי כשהרחת
אותו בסופר פארם אמרת שהריח הזה הוא פשוט אני. הוא באמת היה
אני. רק שאתה לא ידעת, כנראה אף פעם לא ממש ידעת מי אני ככלות
הכל. אולי עד היום, אני חרוטה בדמיונך, יפה ומתוקה הרבה יותר
ממה שהייתי באמת. כך הייתי רוצה שתזכור אותי, כשהזמן והאהבה
יתרחקו מאתנו ולא ישאירו מאחוריהם דבר. והנה, למרות ניתוחי
בדיעבד מצוינים שאני יודעת לעשות, ההיגיון הפשוט יודע שזה
צירוף מקרים ותו לא. סביר להניח שבחרת ללכת לשם כי לא היית שם
מעולם ונעמה באמת הפליגה בשבחים. כך שהסקרנות שלך גברה על כל
ציוריות שניסיתי להדביק לזה.
המלצרית שלנו, שהייתה חמודה וחייכנית בצורה מפתיעה כמעט, לא
ידעה לספר לך על סוגי התה השונים שיש להם. מלצר נמרץ מדי שהגיע
אלינו מאוחר יותר והמאיס עצמו על שנינו במהרה, הפך שלושה סוגים
של תה לתפריט יינות שלם. "אף פעם לא טעמת משהו כזה!" הוא צעק
לך בהתלהבות ואתה חייכת אליו ואמרת בנונשלנטיות שהולמת אותך
כ"כ, "טוב...שיהיה". וזה נראה כאילו עשית לו את היום עם הבחירה
הזו שלך. אותי זה הצחיק. במבט לאחור, קשה לי לדמיין את עצמי
צוחקת בסיטואציה שכזו. אבל מסתבר שזה כן קרה. יכול להיות
שהמרגריטה הקפואה שהזמנתי קצת טשטשה אותי, למרות שהייתי בטוחה
בתחילה שאפילו לא שמו בזה אלכוהול. מלצר נוסף בא ושאל אותי
בשמחה אם המרגריטה טעימה. "מצוינת", עניתי והוא הנהן בהתלהבות
מופרזת לאור האישור שנתתי לו. אני מתחילה לחשוד שמדיניות המקום
הזה מחייבת את העובדים כאן להיות מאושרים כל הזמן. אני בטוח לא
הייתי מסתדרת פה.
כשהתקרבתי לנשק אותך, השפתיים החמות שלך, בגלל התה ששתית, נגעו
בשפתיי הקרות. מברשות צבע דמיוניות בראשי מציירות אותנו
כניגודים, כמו הקור והחום של השפתיים והמשקאות שלנו. והקרבה
הרגעית, זו שמיזגה חום וקור אל אהבה פושרת, היא זו שאפשרה לנו
להיות ביחד כל הזמן הזה.
ואמרתי שאני רוצה לדבר איתך על משהו, אתה כמו תמיד ידעת להשלים
אותי, "עלינו", והוספת, "כן, גם אני רציתי לדבר איתך על זה".
לא היה בלבי ספק לרגע, הייתה זו אותה עננת ידיעה מרה מתחילת
הפגישה ותחילת הסיפור ששבה להמטיר עליי טיפות-טיפות של אמת.
שאלתי מה אתה חושב ואתה הרהרת ארוכות. ניסית למצוא את המילים
הנכונות שלא יפגעו בי, הרי אתה מכיר אותי-את האהבה שלי לשפה,
את הנטייה לייחס לה מגמתיות, את הדיוק והקפידה בהם אני בוחרת
מלותיי. פחדת לא להיות מדויק לחלוטין. מילים לא היו הצד החזק
שלך מעולם. בגלל זה אף פעם לא אהבת מבחנים בספרות, שבעיניי היו
חביבים עד מאוד. ואחרי דקות ארוכות (האם עליי לומר: "שנראו
כנצח"?. הרי נצח הוא דבר יחסי כ"כ) בהן אני בהיתי בך בעיניים
מלאות ציפייה ופחד והמלצרית עברה ושאלה אם הכל בסדר ואפילו
האישה שישבה לידנו העיפה בי מבט מלא סימפתיה, אמרת שזה לא כמו
פעם. והקשר לא מתפתח עוד. אתה אוהב אותי, וזה לא השתנה או
ישתנה, אבל אלא אם מישהו מאתנו ישתנה-אין לקשר הזה סיכוי. ואני
הסכמתי איתך, במין רצינות אקדמית שכזו. כאילו מה שאמרת לי
עכשיו היה ניתוח מבריק של מערכת יחסים בספר הנתון לדיון ולא
החיים הפרטיים שלנו. ועכשיו אני מנענעת את ראשי בייאוש ובמבוכה
בגלל התגובה המטופשת הזו. אולי לא הבחנת בזה. סביר להניח שלא.
שאלת מה אני חושבת ואני, בתכליתיות תמוהה, התעקשתי להגיע
לפתרון. שכמובן, ידעתי מהו. אולי ניסיתי לקצר את הדרך אל הכאב
שכ"כ אהבתי לגזור על עצמי מאיזושהי סיבה. אבל סירבת לדבר על
מסקנות לפני שאומר לך את אשר על לבי. "אני מרגישה שאני עושה לך
עוול, מחזיקה אותך בקשר שאתה לא רוצה להיות בו...אני
פשוט...פשוט לא יכולה בלעדייך, אבל מצד שני, זה לא יכול להמשיך
כך. אנחנו רק מאמללים זה את זה". ואתה מיהרת לתקן, "אני הייתי
בקשר הזה מתוך בחירה, לא החזקת אותי בניגוד לרצוני". רווח לך
לשמוע שאני אוהבת אותך. כאילו היה לך ספק בנוגע לזה אי פעם.
אני מנסה למצוא הפוגה של רגע ברגשות שהולמים בי ותוקעת זית
בתוך פי. המרירות כ"כ חזקה עד שהיא מעלה דמעות בעיניי. מקורות
יודעי דבר יספרו מאוחר יותר שזה בכלל לא היה הזית, כי ממתי
מרירות גורמת לדמעות?. אבל הזית הזה הלם את התחושות המרירות
שלי בצורה מושלמת. לא יכולתי להימנע מההשוואה המתבקשת בין טעמו
לבין המרירות שעמדה בגרון, תופסת צורה ממשית של גוש דמעות
אימתני. הדמעות היו רק תופעת לוואי למילים המרירות שלך, שהייתה
בהן סופניות ראשונית, שלא הכרתי מעולם. אפילו לא בפעם הראשונה
שבה נפרדנו וחזרנו.
היית על סף בכי כל הזמן הזה, הדבר ריגש אותי ופחדתי להגיד לך
את זה. ידעתי שאם אעביר ידיי על פנייך או אחבק אותך לא תוכל
לעמוד בזה ותפרוץ בדמעות. גבר גדול ויפה שכמותך בוכה-מחזה
מכאיב וספוג צער. תמיד חשבתי עלייך כמו הענק בגנו בהקשר אליי.
הייתה בך עדינות שעמדה בניגוד מוחלט לידיים החזקות שלך, לעיניך
הכחולות החודרות כקרח, למוחך החריף והצלול עד כדי אימה. נהגת
בי באהבה ובסלחנות שלא נהגת בכל אדם אחר. ובפעם הראשונה בחיי
ביקשתי חשבון כדי ללכת משם כמה שיותר מהר. "זו משימה לגבר
להזמין חשבון!", תמיד הייתי אומרת לך וצוחקת. ואתה, שניסית
לגמול אותי מהרגלים ופחדים מטופשים שלי, נכנעת באיזשהו שלב
והיית מזמין חשבון בכל פעם בשילוב עם אנחה מחויכת.
"את היחידה שאני יכול לבכות לידה, לא העזתי לבכות לפניי שהכרתי
אותך", אמרת לי במכונית, בדרך חזרה. ידעתי את זה מהפעם הראשונה
שבה התוודת על האהבה שלך אליי. בגלל זה מיהרתי להסתלק משם.
רציתי להיות איתך לבד, רציתי להניח לך להתפרק כשאני מחבקת אותך
כדי לשמור עלייך שלם כמה שיותר. כמה אהבה הייתה בי אלייך באותו
רגע, מהולה בחמלה עצומה ורצון לקחת ממך כל כאב וצער שאתה צפוי
להרגיש. אם אני אי פעם הייתי נהר של רגשות, אתה היית אוקיינוס.
לקח לי חודשים להכיר את העומק שבך, ועוד כמה חודשים כדי ללמוד
לא לטבוע.
כשעברנו ליד איזשהו מועדון לילה עלום-שם, שהרי כמעט כולם נראים
אותו הדבר, לצד המוסיקה הרועשת והאורות הבוהקים, אמרת לי "את
יודעת...את יודעת שאת...את האהבה היחידה שלי". המילים שלך פגעו
היישר אל תוך לבי, פותחות מאגר של כאב ורגשות אשם כמו האזמלים
שנמצאים תמיד בתוך ראשי, חלודים כבר משימוש יתר, מנסים לשלות
את הרגע המדויק ולנתח אותו. לפרק אותו לגורמים. אם באותו רגע
בו האורות הבוהקים פגעו במכונית, אתה אמרת לי את זה, ואם אותו
אור היה למעשה אור של תובנה. ואולי המוסיקה הצורמנית מקבילה
למחשבות שלך ששוטטו בסהרוריות בין שנינו, מותירות סימנים
ברורים בי ובך. העיניים שלך אדומות, האיפור שלי מרוח. כמעט
שכחתי כמה יפים ורעננים היינו בתחילת הערב. אבל אתה, אתה יותר
יפה בעיניי עכשיו. אני לא יודעת למה.
נשארנו לשבת במכונית. ביקשת ממני לא ללכת עכשיו. העיניים שלי
נפערו בהפתעה למשמע הבקשה הזו. יכול להיות שרק לי היה ברור
באותם רגעים שלא אעזוב אותך לנפשך. לא העזת להביט בעיניים שלי.
רק בסוף אמרת שאני צריכה להיות מסוגלת להביט לך בעיניים, לפחות
כשאנחנו נפרדים. וזאת למרות שתמיד היה לי קשה להביט לאחרים
בעיניים, אולי בגלל תחושת העירום הבלתי מתפשר שנלווית לזה.
"אני תמיד אוהב אותך" אמרת, שעה שמכונית מאחורינו צפצפה לך
ואתה מיהרת לנגב את הדמעות ולהתקדם עוד כמה מטרים. "כדאי
ש...כדאי שאלך הביתה...זה רק הופך להיות קשה ומכאיב יותר",
השבתי ונתתי לך נשיקה קטנה על שפתיך.
כשעמדתי מחוץ למכונית, ליד הבית שלי, אחרי שיצאת וחיבקת אותי
אמרתי לך בדמעות שאני לא יודעת איך ללכת ממך עכשיו. הרגשתי
אבודה באותו רגע כמו שלא הרגשתי מעולם. ואתה היית מבולבל רק
במשך שנייה אחת. מייד התעשת ובמעשיות שתמיד הערצתי אותך בגללה,
לקחת את ידי והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלי. שתקנו כל הדרך, שלא
הייתה ארוכה במיוחד ועם זאת נראתה ארוכה מתמיד. כמעט והחלקתי
על אחת המדרגות ואתה מיהרת לתפוס בידי ולמנוע ממני נפילה
כואבת. בלבי קיללתי את המגפיים הארורות שלי ובירכתי על
החצי-נפילה שאפשרה לי קרבה אלייך כשכבר כמעט הפכת להיות זר.
אני שולפת ממגירות הזיכרון עכשיו את אחד הספרים האהובים עליי,
"התפסן בשדה השיפון", וחושבת על מרכזיות מוטיב הנפילה בספר.
הוא נפל בצורה סימבולית מעולם הילדים לעולם המבוגרים, אני כמעט
נופלת בצורה לא סימבולית או חיננית במיוחד על המדרגה ואל
זרועותייך. כשהגענו לפתח ביתי נשקת לי בפעם האחרונה והיה
בנשיקה הזו כ"כ הרבה רוך. כאילו סלחת לי על הכל, כאילו סלחת
לעצמך על שהעזת להתאהב. ועוד בי, מכל האנשים בעולם. ידעתי
שלעולם לא נפסיק לאהוב זה את זה, המשיכה ביננו היא הרסנית כמו
המשיכה אל המוות. ולפעמים, זה הדבר היחידי שנותן לך להרגיש
שאתה חי.





ולא נשאר עוד הרבה ממה שהיה פעם, ממי שהיינו פעם. אבל האהבה
נשארה כשם שתמיד הייתה, והנבואה שלי-שלעולם לא אוכל לאהוב אדם
אחר כמו שאהבתי אותך, כנראה תתגשם. את מה שהיה לנו לא ניתן
להשיב. כמו אותה שורה מאחד השירים האחרונים שהתאהבתי בהם-הרבה
יותר ממה שזמן יוכל למחוק אי פעם. ועכשיו, כשאני יושבת ומעלה
את הרגעים האלו על הכתב, אני נזכרת במה שאמרת בדרך לבית הקפה
במושבה הגרמנית-"לזמן יש נטייה להשכיח מאיתנו את הדברים הרעים,
ובסוף, נשארים רק עם הזיכרונות היפים, שוכחים את כל הכאב למרות
שהוא היה קיים פעם".
הדברים שאיתם פתחת הכל. הדברים שאיתם אני מסיימת עכשיו.




אפילו השם שלך, ברק, מושלם כדי לתאר את הדרך בה נכנסת אל חיי
ויצאת מהם.
09.01.04







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המילה האחרונה
היא תמיד של זה
שמאשר את
הסלוגנים, מה
שמשאיר מעט מאוד
מקום להשמצות או
להראות עד כמה
אתה רב-שוגל כי
תמיד זה שמאשר
את הסלוגנים יקח
לעצמו את הקרדיט
(ובצדק יש
לומר)






יאשה לומד
מטעויות של עצמו
ושולח באימייל
את הספר השחור
של זה שמאשר את
הסלוגנים...
כמובן אחריי
שצילם אותו...
מה,הה,הה,הה...
חחחעעעעע...(צחוק
שהופך לשיעול
שהופך למוות
מיסתורי דרך
הסלוגן)


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/1/04 8:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליקסיר אמיתי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה