באיחור של יום
של יום אחד יחיד ומיוחד
הנני כותב לראשונה בשנות ה- 20 לחיי.
הרגע בו פחדתי להיות, המספר ממנו חששתי
לא לא
הוא לא ייקח את נעורי, בתמימותי הוא לא ייפגע
האם כמות ממנה נשארה?
לא לא
הדרך לא תיגמר באדמה, הקבר לא מחכה
מכה לא תספיק את דרכי לקטוע, את פני השמיימה אניף
לא לא
לא אל רבבות כוכבים
לא לא
לא אל הלבנה
אל הריק
אל הכלום
אל התקווה, תקוות היש מאין.

באיחור של יום
של יום אחד יחיד ומיוחד
לבלובי תקווה מופיעים.
כן כן
הזדמנויות חדשות בפתח
כן כן
את חיי אניף למרומים,
מרומי האושר הגבוהים.
האם אין זה נורא כחלום האתמול?
חישוליי העבר, להצלחות העתיד יהפכו
כן כן
עוד ארוכה דרכי לשם
היום בו אסתכל על עקבותיי,
עליהן ידרכו רבים אחרים.

באיחור של יום
של יום אחד יחיד ומיוחד
נודר אני נדר, על שגיאות העבר לא אחזור.
את חרבות העתיד אשחיז
כן כן
המטרה קרבה ובאה
כן כן
באופק הנה שטה,
בצעקה אחזירה אל מקומה הטבעי... אל לבי.  

באיחור של יום
של יום אחד יחיד ומיוחד
לתוך עיני מביט
לתוך המציאות
כן כן
עמה אשלים ולנגד אלחם
לא לא
לא אשאר כך מבולבל לעד
את קיומה אשמיד, ותודעתי אשאיר
לא לא
לא אתן לאיש לגעת
לא אתן לאיש לדעת
את סודי אשמור
את הילתי אעצים.

באיחור של יום
של יום אחד יחיד ומיוחד
לא לא
ללא דמעה זולגת
את המנוני אנוכי כותב,
המנון החיים התמימים
לעד יישארו כדמיון.

10.1.2004