קשה לי לכתוב אופטימיות,
אני פשוט לא כזאת.
אני יורדת על עצמי ועל אחרים,
משווה את החיים לכאב תמידי
שלא ניתן לברוח ממנו.

אמרו לי שזה תואם את המזל שלי -
עקרב טיפוסי;
האהבה בשבילו היא סבל
ואין דבר מתוק יותר
מנקמה עשויה היטב.

לכאב יש דרך משלו למצוא אותי,
אולי אני מחפשת אותו בכוח.
הרבה דברים בעולם לא מובנים לי.
אני מפעילה על עצמי פסיכולוגיה בגרוש,
לא עוזר לי ממש.

אני רוצה לכתוב אופטימיות,
אבל משהו בזה נתפס אצלי כבנאלי.
אני מקשרת לאופטימיות דברים
כמו שמש ומרחבים ירוקים - פריחת הטבע,
אבל זו דרכו של הטבע לנבול
בעיצומה של שלכת.

אני רואה זיופים באושר
כמו מי שמומחה לדברים יקרי ערך.
בין כל החיקויים חייב להיות משהו אמיתי,
משהו טבעי ופשוט כל כך.
קשה למצוא את זה.

העמדת הפנים הזאת כבר מזמן הפכה
לשגרה יומיומית,
חיוך תמידי של ברבי.
בשביל מי?
בשביל מה?
למי עוזרת הצביעות הזאת?

אני רואה אתכם מחייכים, צוחקים מכלום.
הריקנות השתלטה עליכם לגמרי,
נתתם לה.
אתם מחפשים דרך להעביר את הזמן
אבל הוא יעבור בכל מקרה -
ככה זה זמן, הוא לא קבוע.

כמו ליצנים אתם מרקדים בקרקס שיצרתם,
תולים תקווה בכך שאושרם של אחרים
ידבק בכם בסופו של דבר.
תרקדו, תקפצו כמה שבא לכם,
רק אל תצפו ממני לתמוך בכם.

קשה לי לכתוב אופטימיות,
אני לא כזאת.
כמו בת מזל עקרב טיפוסית
אני כבר אימצתי את הכאב
וטוב לי ככה.