אל תסתכלו עליי ככה. לא עשיתי לכם כלום. זה לא כאילו אני פושעת
או משהו, במי כבר פגעתי שלא נתן לי רשות? תאמינו לי שאח שלי
הקטן התחנן בפניי. הוא אפילו כתב את זה על נייר וחתם למטה. אני
זאת שסיפרתי לו שזה כדאי. הראיתי לו תמונות, סיפרתי לו
סיפורים, שרתי לו שירים. הילד השתכנע, כבר לא הייתה לי ברירה.
כן ואחר כך היה החבר שלו, הילד המגודל והשעיר מהבניין ממול.
הוא תמיד אהב להציץ לחדר של אח שלי הקטן, וכשהוא ראה מה שקרה,
הוא היה חייב לנסות בעצמו. הוא היה קל לשכנוע, בלי הרבה
דיבורים, גם ככה קשה לו להבין.
אחריו הכל נראה קל. כבר כמעט כל השכונה עמדה אצלי בתור.
החלום הזוועתי הזה הלך והתגשם.
נו מה אתם מאשימים אותי שוב? אמרתי לכם שזו לא אשמתי. זה הוא
אשם, הוא אשם בכל. הוא תכנן את הכל מההתחלה וגרם לי לעשות את
זה.
אני יודעת שזה לא היה בסדר. פגעתי בנפשות רבות, רצחתי חלומות
גדולים בשניה אחת. אבל מה אני אעשה, הוא היה על הדופק שלי, כמו
עלוקה, בודק אותי שאני מבצעת את חלקי בעסקה. הוא רצה לשלוט על
כולנו, מי לא רוצה? אבל היו לו את הכוחות. והוא השתמש בי, כן,
הוא ניצל אותי. זה הוא האשם, אתם לא רואים?
זו לא אשמתי שאנחנו חיים עכשיו כמו במלחמה. זה לא אשמתי שאנשים
מתים כל יום. אמרתי לכם, זה הוא עם הכוחות. אני רק ביצעתי
פקודות.
בסך הכל הייתי צריכה לשכנע אנשים לבחור בו. לא יותר מזה ולא
פחות. הייתי חייבת, אחרת העסקה הייתה מבוטלת.
את שלי ביצעתי. הוא נבחר. הביא לנו את מה שהבטיח - שלום בטוח,
ממוגן. ממש. שלום בתחת שלי, אבל אתם קניתם את זה. ואני רק
עזרתי לו, כי הייתי חייבת. הייתי חייבת לראות אם תאמינו. אם
תאכלו את החרא שלו, אם תקנו את הסיפורים שלו, אם תאמינו לו במה
שהוא אמר.
הוא קיים את העסקה ואני עכשיו אוכלת את עצמי. לא חשבתי שהוא
יצליח.
אבל זאת אשמתכם, אתם הצבעתם לו.

מוקדש לכל העיוורים שהלכו אחריו. תראו לאן לעזאזל הגענו...