בוקר אחד קמתי, והופתעתי לגלות שפרצו לי לחיים.  הייתי המומה,
קפאתי במקום לכמה שניות. החיים שלי, הדבר הכי יקר לי, נפרצו!
הכל היה מבולגן ומפוזר, עשו לי אי סדר בראש, בלבלו אותי לגמרי.
התחלתי לנסות לעשות סדר ולראות מה חסר.

אחרי הצהריים הלכתי למשטרה להגיש תלונה.
"שלום אפשר לעזור?" פנה אליי שוטר חביב.
"כן, פרצו לי לחיים," התחלתי לספר, "פרצו לי לחיים וגנבו לי את
הילדות שלי, את התמימות". כמעט שפרצתי בבכי, אך כנראה שגם ממנו
גנבו קצת.
"אוקי, אני רושם." אמר השוטר. "את יכולה למסור בבקשה פרטים
מזהים שיעזרו בחקירה?"
"הממ... הייתה לי ילדות מאושרת, צבעונית. הרבה תום לב, מחשבות
שמחות וזהו אני חושבת, מה עוד אפשר להגיד על ילדות?"
"טוב, תשאירי לנו פרטים ואנחנו נעשה כמיטב יכולתינו לעזור לך
למצוא אותה."

השארתי פרטים והלכתי. מאז אותו יום לא שמעתי ממנו יותר.
מהילדות שלי נשארו רק זכרונות יפים. העולם נעשה אפור וקודר
ואין יום שאני לא מתגעגעת לאותה ילדות.



אם מישהו במקרה יודע מה קרה לילדות שלי ואיפה היא עכשיו, אז
בכל לשון של קשה תחזירו לי אותה! קשה לי בלעדייה, קשה לי
להתמודד עם העולם הזה. אני רוצה לחזור להיות קטנה ותמימה בלי
דאגות, אני רוצה לחזור להאמין שהעולם יפה וורוד.