כאן על הכסא הלבן
יושב וחושב על הא ועל דא
לא מבין בכלל
איך יש לאנשים זמן
לומר - תודה

שם בפינה הוא יושב עם הכובע השחור
מהרהר בענייני חיי האנשים
לא מעניין אותו בכלל
אנשים באמצע, אנשי האפור
הוא רק מבדיל בין חיים - למתים

ומלמעלה היא מביטה בשמלת התכלת
על כל פלג ונהר ועל הים
ללא תשומת לב בכלל
למלחמות, למוות, לאיוולת
למה להתרכז בדם?

ועל הקרקע המוצקה הוא עומד עם נעליו הצהובות
מבחין בכל פרט ופרט, כל פיסת מידע
לא מבין ברגשות בכלל
מבחינתו יש רק עובדות
כל רגש שטותי ממנו והלאה

עדיין כאן על הכסא הלבן
מביט על אותם אנשים
לא מבין בכלל
למה כך מנצלים הם את הזמן
האם אלו חיים?

שם בפינה היא יושבת עם שיערה הצבוע בשחור
מהרהרת בענייני חיי האנשים
לא מעניין אותה בכלל
האנשים בשוליים, אותה מעניין האור
בשבילה המתים - הם כמו החיים

ומלמעלה הוא מביט בתחתונים התכולים
על האנשים הקטנים החיים את חייהם
ללא תשומת לב בכלל
לאגמים, לבריכות ולמפלים
למה להתרכז בחסרי החיים?

ועל הקרקע היא מרחפת סהרורית עם גרביים צהובות
מבחינה בכל פרט ופרט, כל פיסת מידע
לא מבינה במספרים בכלל
מבחינתה יש רק רגשות
כל מידע שטחי ממנה והלאה

ממשיך בשלי, על כיסאי הלבן
וחושב לעצמי - האם אלו יותר טובים?
לא מבין בכלל
איך כך הם מבזבזים את הזמן
האם אלו חיים?

השחיר, והכחיל והצהיב הכסא הלבן
ואני סיימתי להרהר בהא ובדא
וסוף וסוף הבנתי
למה כדאי לפנות קצת זמן
להגיד - תודה