[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לירון גוזלן
/
התאבדות

ממה? ממה לעזאזל אתה מפחד? הרי לפני שנייה לא היה לך אכפת
ממני, פתאום? עכשיו? ממה?
במקום לבלוע חבילה של אקמול אני יושבת וכותבת לך מכתב! ספרתי
כבר 5 שיחות שלא נענו, 2 הודעות sms והודעה קולית אחת שלא אמרת
בה כלום.

אתה לא מבין שכל פעם שאתה מסנן וכל פעם שאתה משקר וכל פעם שאתה
מבטיח ולא מקיים זה כמו כדור אחד של אקמול שמרעיל לי את
הנשמה... אז הנשמה שלי כבר מתה! ואם הנשמה מתה אז בשביל מה
הגוף חי?!

כדי שלא יהיו לך נקיפות מצפון? כדי שתדע שאני חייה? אבל אני
מתה! מבפנים אני מתה! ואין לי סיבה לחיות! וכל הכאב הזה מצטבר
בתוכי, כי אין לי עם מי לדבר עליו! אף אחד לא יודע עליך, אף
אחד לא יודע מה קורה בתוכי, ואף אחד לא ידע! חוץ ממך כי אתה
תמיד תישאר הבן אדם הזה שידע עליי הכל. ולמרות שאתה לא מתכוון
(או שכן אני כבר לא יודעת ממש) הכאבת לי הרבה, כל פיפס קטן שלך
היה כמו חץ ישר לתוך הלב שלי!

אתה יודע איך נרדמתי אתמול בלילה? מרוב הבכי נרדמתי... מרוב
הכאב והכעס והאכזבה והיאוש בכיתי ונרדמתי. ואתה? אתה היית
איתה!

והדמעות שלי שעכשיו על הדף רק מראות לך עד כמה אני אוהבת אותך!
ולמרות שהגוף שלי עדיין חיי הנשמה והלב שלי מתים! והמכתב הזה,
זה כמו מכתב התאבדות לנפש שמתה מזמן. וגם עכשיו כשאתה חושב
שאני לקחתי כדורים, אחרי 5 צילצולים אתה הפסקת לצלצל...
לדאוג...

נו אז איך זה להיות בצד השני? שדואג, ואכפת לו ולא יודע מה
קורה ואיך הוא יכול לעזור (למרות שאתה הכנסת אותי למצב הזה
מלכתחילה) איך זה להרגיש חסר אונים? רע נכון?!?!? אתה שונא את
ההרגשה הזאת! זה לא כיף להיות בצד שלי הא? זה כואב וזה מתסכל
וזה מפחיד! ואני שונאת את ההרגשה הזאת, שונאת!

נכון שזה יותר קשה להיות בצד החסר אונים שלא יודע כלום?
שמסננים אותו ולא עונים לטלפונים ולהודעות שלו... ככה אני
מרגישה כבר בערך 4 חודשים, ככה! אבל זה בסדר, באמת שכן... אתה
לא צריך להרגיש אשם או שיהיו לך נקיפות מצפון (משהו שבטוח לא
יהיה לך).

אתה לא יודע איך אני מרגישה. אני מרגישה כאילו אני נופלת לתוך
בור עמוק ואני לא רואה כלום. יש חושך גמור ואני לא רואה את
הסוף. ופתאום אני מקבלת מכה, הגעתי לסוף, לתחתית של הבור!
אבל הכל חשוך מסביבי ואני לא יכולה לצאת, אני לא מצליחה. ואני
קוראת לעזרה ואני שומעת אנשים עוברים בפתח של הבור, אבל הם לא
עוצרים, הם ממשיכים ללכת. הם לא שומעים אותי בכלל (או שהם
שומעים ומחליטים להתעלם) אין לי מי שיעזור לי. והכל חשוך...
ומפחיד... וקר... וכואב! ואני לא מצליחה לצאת. ואז?! אז מישהו
מתחיל לשפוך חול לתוך הבור שלי והחול מתחיל לקבור אותי ואני לא
רואה כלום, פשוט יושבת שם וכועסת! כועסת על עצמי שנתתי לעצמי
ליפול לתוך הבור הזה מהתחלה. מתחילה לשחזר בראש שלי איך הכל
התחיל ומה קרה? ואיך נפלתי בכלל פנימה?!

אני כועסת על עצמי, כועסת על כולם, איך הם לא שמו לב שאני לא
איתם? שנעלמתי, איך אף אחד לא שם לב שאני חסרה וכולם ממשיכים
לחיות כרגיל. אני שונאת את כולם, כמו שהם שונאים אותי! והחול
מגיע כבר מעל לראש ואני לא מצליחה לנשום יותר. ואני מרימה את
היד בתקווה שמישהו יראה אותה וימשוך אותי החוצה וינער ממני את
כל החול הזה. אבל אף אחד לא מגיע. ופתאום?! שקט, כל הרעש
וההמולה שהיו מסביבי עד עכשיו, כל האנשים ששמעתי עד עכשיו
שעברו ליד פתח הבור, כל הקולות, נעלמו!

ואני? אני נשארתי שם לבד, בחושך. אז החלטתי להפסיק להילחם
ופשוט לתת לעצמי ללכת. אולי אני אגיע למקום טוב יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים חרא,
החמסין מעיק,
מטאליקה בפול
ווליום לאזניים
מזיק,
לקרוא שירים
בבמה - רעיון
מבריק,
וזהו בערך.
הגליק.

ארגנטינאי
בדיכאון קיץ


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/1/04 14:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לירון גוזלן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה